בלילה שבין שישי לשבת סטפן קרי חזר מפציעה אחרי חמישה משחקים ונחת למציאות חדשה, שבה אחיו סת' הוא גם חבר לקבוצה. סת' אמנם לא שותף בהפסד למינסוטה, אבל במוקדם או במאוחר השניים ישתפו פעולה לראשונה בקריירה. שיתוף הפעולה הזה הוא מעין מתנה של גולדן סטייט לכוכב שלה. אולי אפילו מתנת פרידה, בהתחשב בגיל שלו (יחגוג 38 במרץ) ובהבנה שקרוב היום שבו יצטרך לתלות את הנעליים.
קרי, הגדול בשנתיים מאחיו סת', הוא לא היחיד שיזכה ל"רגע משפחתי" כזה העונה. יאניס אנטטוקומפו דאג ששני אחיו יהיו חלק מסגל מילווקי באקס, ובכלל, ת'נאסיס כבר מלווה אותו שנים ב־NBA. ובנקודה הזו תמיד קופצת השאלה: האם זה באמת כי האחים האלה טובים מספיק, או שזו עוד תופעה קלאסית של נפוטיזם? בטח בליגה שבה אבא לברון סידר לבנו ברוני לוקר באותו חדר הלבשה.
אבל אם שמים את המקרים של משפחות קרי, אנטטוקומפו וג'יימס בצד, ומסתכלים על התמונה המלאה, מגלים תופעה רחבה בהרבה. לא פחות מ־18(!) זוגות אחים משחקים העונה ב־NBA במקביל. רובם המוחלט שחקנים לגיטימיים ומעלה. לונזו ולאמלו בול מככבים בשארלוט ובקליבלנד, ג'יילן וויליאמס מאוקלהומה סיטי רואה את אחיו קודי נאבק על דקות ביוטה, וראיין נמבהארד, הרוקי של דאלאס, מזכיר לכולם את אחיו אנדרו, שמוביל את אינדיאנה. כמות כזאת של אחים לא יכולה להיות מקרית, וגם לא יכולה להיות פרוטקציה. לא ב־NBA. לא בליגה שבה שחקן לא מספיק טוב מוחלף מהר יותר מהזמן שבו קרי משחרר שלשה.
אז איך קורה שבכל דראפט יושב עוד אח שמוכן לקפוץ מהספסל? קודם כל, גנטיקה. גובה, מוטת ידיים, מהירות וקואורדינציה אלו דברים שאי אפשר ללמד או לבנות. אם בבית מסתובב ילד בגובה 2.06 מטרים עם גנים של כדורסלן, הסיכוי שגם אחיו יקבל משהו מהלוטו המשפחתי גבוה מאוד. לסטף ולסת' יש כישרון קליעה שפשוט לא מלמדים, ליאניס, לאלכס ולת'נאסיס יש גוף של מפלצות יווניות שנוצרו במעבדה, ולונזו ולאמלו הגיעו לעולם עם "עיניים בגב" והבנה טבעית למשחק.
משטר צבאי
אבל הסיפור האמיתי עמוק הרבה יותר מדנ"א ומתחיל בחינוך למצוינות. התאומים אמן ואסאר תומפסון, טוענים ראויים לתואר "האחים הכי מוכשרים ב־NBA כיום", גדלו במשטר צבאי ממש של אביהם. בבית משפחת תומפסון היה "לוח חזון" עם הכותרת "חלומותיהם של אמן ואסאר בגובה 1.90 מ'", ומתחתיו איור של נעל נייק ושחקן שמטביע.
המטרות היו: לעלות על המסלול ל־NBA, להפוך לשחקן הגדול בכל הזמנים, להיות מיליארדרים, להשיג חסות נעליים ולהגיע לגובה 2.05. מתחת, רשימת מטלות יומית בת עשרה סעיפים, הראשון שבהם - שלושה ק"מ של ריצה בכדרור ביד שמאל. אחר כך: 200 שכיבות סמיכה, 200 כפיפות בטן, עוד כמה מאות סקוואטים מול הטלוויזיה, ויטמינים, משמעת תזונתית, והכלל האחרון - להתאמץ הכי הרבה שאפשר. תמיד.
"חלק מזה היה ממש מטורף", הודה אמן בראיון ל־ESPN. "עשינו הכל, אבל חלק מהאימונים האלה היו פשוט קשים מדי". בשלב מסוים האחים הפכו את האימונים לריבים יומיומיים, אז אביהם טרוי מצא פתרון: מי שחוצה אתה הגבול יוצא "להתאוורר". אמן סיפר שאחד ה"טיולים" האלה הפך להליכה של 22 ק"מ מחוץ לבית. קיצוני? בוודאי, אבל ב־2023 שני האחים הפכו לתאומים הראשונים בהיסטוריה שנבחרו בטופ 5 של אותו דראפט.
אין קומבינות
האחים פרנץ ומו ואגנר, שהפכו את אורלנדו לקן משפחתי, הם הצד השני של הסיפור, האנושי. לא רק שהם משתפים פעולה כבר חמש עונות באותה קבוצה, הם גם גרים יחד באותה דירה ומגדירים את עצמם "החברים הכי טובים".
למרות זאת, מו הודה השנה שכשאחיו הגיע לקבוצה, בבחירת דראפט גבוהה, הוא נאלץ להתרגל למציאות החדשה. "כשהארגון בוחר שחקן בלוטרי, משקיעים בו הכל. אמרתי לעצמי 'לעזאזל, הלוואי שהיתה לי הזדמנות כזו'. אבל הייתי גם הכי שמח בעולם בשבילו".
במשפחת הולידיי, האח האמצעי ג'רו (35) משחק לצד דני אבדיה בפורטלנד בעוד אחיו הצעיר ארון (29) ביוסטון. ארון סיפר שהוא היה "החלש במשפחה” (גם לאחיהם ג'סטין יש עבר בליגה), אבל מכיוון שהתאמן כל הילדות עם שני אחים גדולים שכבר היו בדרך ל־NBA, הוא פשוט זינק קדימה.
מי האחים הכי טובים ב-NBA?
כשבוחנים את כל הסיפורים האלה, קשה באמת לטעון שהליגה היא מקום של קומבינות משפחתיות. גם אם אתה אח של מישהו, אתה עדיין צריך לדעת לקלוע - והנתונים מוכיחים שיש משפחות שאצלן זה פשוט עובר בגנים.
אז מי המשפחה הכי טובה בליגה? זו בטח השאלה שאתם שואלים את עצמכם עכשיו. בכתבה שנערכה החודש ב"את'לטיק" הכתירו את לונזו ולאמלו לצמד האחים הדומיננטיים ביותר. המדד היה שקלול המספרים של שניהם העונה, והשאלה המנחה היתה מי ינצח בטורניר של 2 על 2. במשחק האחרון ביניהם, ישב על הפרקט האח השלישי ליאנג'לו וצפה מהצד. גם הוא חלם להגיע ל־NBA, אבל השנה פרש מכדורסל בגיל 27. עוד הוכחה שפרוטקציות לא מספיקות בליגה הטובה בעולם.
