1984-2003: נער תיכון וגבר מולטי מיליונר
״הנבחר״ - The Chosen One - הייתה כותרת השער ב׳ספורטס אילוסטרייטד׳. המגזין המודפס נסגר מאז, אבל בפברואר 2002 שער בו היה למעשה הכתרה בספורט האמריקני.
העיתונאי גרנט ווהל ראה את לברון ג'יימס מתקבל כסלבריטאי במשחק של קליבלנד קאבלירס ואפילו מייקל ג׳ורדן, סקנד-גארד בשורות וושינגטון האורחת, שאל לשלומה של אימו גלוריה. ווהל לא חסר ביקורת מהסיטואציה: ״הילד חי שני עולמות. של נער תיכון ושל גבר מולטי-מיליונר״.
מקבלי החלטות בליגה כבר אמרו שהיו בוחרים בו ראשון בדראפט. הוא בשנה הלפני האחרונה בתיכון ומתלונן שטיי טיירון בן ה-17 משחק בסבב הגולף ולו אסור להיות מקצוען.
ג׳ורדן נותן תשומת לב כי ׳נייקי׳ ו׳אדידס׳ במאבק. האב הביולוגי פושע מורשע שנטש. בן זוג של האם, אדי ג׳קסון, עשה רבות למען הנער, אבל גם הסתבך לעתים בפשיעה זעירה. לברון ואימו נדדו בין פתרונות מגורים זמניים.
מייקל ג׳ורדן גדל בבית איש צבא מצליח ומבוסס, בארץ הכדורסל צפון קרוליינה, ונמסר על מגש כסף לגדול מאמני הקולג׳ים בדורו דין סמית׳ שיכין אותו להיות גדול הכדורסלנים. לברון צריך למצוא את האנשים.
משפחתו של פרנקי ווקר, מאמן פוטבול וכדורסל מקומי, הזמינה אותו בהסכמת האם לגור בביתם. שנה קודם החמיץ 100 ימי לימודים. בבית ווקר הוא רושם נוכחות 100% וממוצע ציונים יציב.
הוא קיבל סביבה מוגנת לשחק ועזרה בלימודים גם ב-JCC, המרכז הקהילתי היהודי באקרון. קית׳ דומברוט, מאמן שפוטר ממכללה, העביר שם סדנאות וגם לקח אותו איתו כשהוא מקבל תפקיד בסנט וינסנט-סנט מארי, בית ספר קתולי פרטי יוקרתי. אצל דומבורט, לעתיד זוכה ״מאמן השנה היהודי״ ב-2013, המשחקים הם טיול לעומת האימונים.
ושם הוא גם פגש את סוואנה ברינסון, הצעירה ממשפחה של חמישה ילדים שהוריה הקימו בית פתוח לילדי המקום. היא מסרבת בזמנו למסור את מספר הטלפון דרך חברה, אבל לוקחת את שלו. כעבור כמה שבועות יצרה איתו קשר.
כשתשאלו את ChatGPT על שערוריות הקשורות בלברון אז הוא הביע דעות פוליטיות, הוא פעם לא גינה את סין, שידור ההחלטה שלו לחתום במיאמי. לאחרונה רימה מישהו במשחק פלייסטיישן. כלומר כלום: בשנות אקרון יצא ממצוקה לברוא בסיס של משפחה-כדורסל-עסקים וזהו.
(רונן דורפן)
2003-2010: השנים הראשונות בליגה
ב-31 למאי 2007 קלע לברון ג׳יימס את כל 9 הנקודות של קליבלנד בהארכה השניה ואת כל 9 הנקודות של קליבלנד בהארכה הראשונה ואת 25 הנקודות האחרונות של קבוצתו במשחק - וקליבלנד ניצחה בדטרויט את משחק 5 של גמר המזרח ועלתה ליתרון 2:3. ואז העפילה לגמר אותו הפסידה בסוויפ חד צדדי לסן אנטוניו. זה היה בסוף שנתו הרביעית בליגה והוא רק בן 22.
זה היה נחוץ מאוד. חברו הטוב דוויין ווייד, שנבחר עם לברון באותו דראפט היסטורי, כבר הוביל שנה קודם לאליפות בהופעת גמר שהעלתה השוואות מייקל ג׳ורדניות. עכשיו הוא קיבע את מעמדו שוב ככישרון הגדול בליגה והתחושה הפכה לדחיפות לתת ללברון את הקבוצה איתה יוכל להתמודד.
אבל בעוד קובי בראיינט בלוס אנג׳לס מקבל את פאו גאסול כשותף לשתי אליפויות ופול פירס מקבל את קווין גארנט וריי אלן, התגבור ללברון היה חסר אוריינטציה. שאקיל אוניל המאוד אגדי בדמדומי הקריירה שלו. בן וואלאס, גם כן שחקן היכל תהילה, הרבה אחרי השיא. ושחקנים כמו ג׳ו סמית׳, וולי שרביאק ואנטואן ג׳יימסון שלפעמים רשמו מספרים גבוהים בקבוצות גרועות.
אז בראיינט זוהר בהוליווד, ווייד כבר קנה את שמו, סטיב נאש אוסף תארי MVP בגלל קבוצה מרתקת, בוסטון זוכה באליפות בגלל הנהלה שאפתנית - ולברון היה בסכנת אי רלוונטיות. וגם שותף לשני כישלונות איומים של נבחרת ארצות הברית - ארד באולימפיאדת אתונה ובמונדובאסקט של 2007.
בעוד ההפסד ב-2008, 45 נקודות במשחק 7 של מול בוסטון בדרכה לאליפות, נראה הירואי, היתר נראה רע למרות שני תארי MVP אישיים: הפסד לאורנלדו האפורה בגמר המזרחי אחרי 66 ניצחונות והמקום הראשון בעונה הרגילה ב-2009, והשיא ב-2010: שוב עם המאזן הטוב בליגה, קליבלנד נוצחה בסיבוב השני על ידי בוסטון בתוך אווירה רעילה. הבעלים דן גילברט האשים את לברון בתבוסתנות.
מושפל וחבוט לברון החליט לקחת את גורלו בידיו: בהחלטה תדמיתית איומה והחלטה מקצועית מבריקה.
(רונן דורפן)
2010-2014: "ההחלטה"
כילד מתבגר שאהב בעיקר את קובי והלייקרס, לא הופתעתי מ"ההחלטה" של לברון לקחת את כישוריו לחוף הדרומי. אני למדתי שאוהבי קובי הם שונאי לברון, אבל לא כי לשנוא את לברון זה באופנה, אלא כי הוא מתחרה עם קובי על תואר השחקן הטוב בעולם.
בניגוד לתום שהפגנתי אל מול המעבר עצמו, הבנתי את המשמעות הרגעית שלו - יחד עם דוויין ווייד וכריס בוש, הסופר-טים הראשון נוצר. שלושה שחקנים שנמצאים בשיא הקריירה שלהם מתאחדים במקום אחד? אם נדב יעקבי היה פרשן כדורסל, הוא היה אומר "לא היה כדבר הזה" כבר לפני 14 וחצי שנה.
את הדיבורים על לברון באותם השנים קל לזכור או לחפש בגוגל. זה התחיל ביהירות, (לא 5, לא 6, לא 7 וכו') המשיך בהפסד בבכורה לסלטיקס ונגמר בזלזול בדירק נוביצקי, שלקח עליהם אליפות בגמר המשותף הראשון.
כבר בטרום עידן גולדן סטייט, לברון חטף ביקורת על השלשות שלו. את העונה הראשונה הוא סיים עם 33%, לא משהו להתגאות בו, ושחקנים יריבים העדיפו להשאיר אותו חופשי. בזמנו, כל כניסה שלו לסל הייתה שווה שתי נקודות.
את שתי העונות הבאות הוא העביר בהילוך טורבו. שני תארי MVP, שתי אליפויות ראשונות (ותודה לריי אלן), ב-2013 הוא אפילו הגיע למקום השני בתואר שחקן ההגנה של העונה, למרות שמארק גאסול, הזוכה, נבחר לחמישייה השנייה בפארסה היסטורית. את אותה עונה הוא סיים עם 40% לשלוש.
ב-2014 לברון נלקח כמובן מאליו, וזה לא מובן מאליו. תחושת התסריט הקבוע, או התקווה למפלה של הסופר-היט מול המאמצים של פול ג'ורג' ורוי היברט, נראו כבר רגילים. הרי מה זה 27.1 נקודות, 6.9 ריבאונדים ו-6.3 אסיסטים ב-77 משחקים? בשביל לברון זו עוד עונה במשרד.
כנבל, התפקיד אותו שיחק לברון באותו זמן, אתה יודע שהגעת לשיא ברגע שכולם מריעים במפלתך. סן אנטוניו ספרס, האנטיתזה של מיאמי, וטים דאנקן, האנטיתזה של לברון, פירקו ללא רחמים את הפרויקט של פט ריילי והראו לה איפה התקרה שלה. וכשיש תקרה בלתי עבירה, זה הזמן לעבור הלאה.
(דרור פישר)
2014-2018: השיבה הביתה
דייויד בלאט קיבל את הקאבס ב-20.6.2014, קבוצה שכולם ידעו שהיא נבנית מחדש ואמורה להחזיק בשלושה מתוך ארבעת השחקנים האחרונים שנבחרו ראשונים בדראפט. חמישה ימים אחר כך, לברון יצא מחוזהו בהיט. למחרת אנדרו וויגינס נבחר ראשון בדראפט, וחמישה ימים אחר כך לברון שב הביתה.
הילד מאקרון, שהלך להבין איך יוצרים הצלחה, בא לעשות את אותו הדבר בקאבס. כמו בהיט, הוא הצטרף לגארד סופר מוכשר וסקורר מחונן כמו קיירי אירווינג. כמו בהיט, הוא צירף את הפאוור פורוורד הטוב ביותר בנמצא, ששמו קווין לאב, ולשם כך אמר שלום לפרויקט פרח שתכנן בלאט עם וויגינס ואנתוני בנט בדרך למטרה אחת - להביא אליפות הביתה.
אותה שנאה שהייתה לי ללברון במיאמי סירבה להשתחרר גם תחת בלאט. אותה תדמית של שחקן שאי אפשר לאמן באה לידי ביטוי במיוחד בתקופת הישראלי, עם המון עליות ומורדות וניסיונות ללכת על ביצים בכל מה שקשור לו. זה חרפן אותי, ומצאתי את הנחמה בגולדן סטייט ווריורס, שהביאו איתם את בשורת השלשות והתנועה ללא כדור.
הגדולה של לברון באותם השנים היא לא ההגעה הקבועה לגמר במשך שמונה עונות ברציפות, אלא מה עשה שם. ב-2015 ניצב כמפקד פלוגה שהורכבה ממת'יו דלבאדובה וטימופי מוזגוב והצליח לנצח פעמיים לפני הכניעה הבלתי נמנעת, ב-2017 הוא עוד נעזר בקיירי וב-2018 רשם 34, 9.1 ו-9 בפלייאוף שסומן כאבוד מראש. הנחת המוצא הייתה שלברון מספיק בשביל להביא קבוצה לגמר, אבל הוא לא מספיק בשביל לנצח אותה.
ב-2016, בגיל 32, אין אחד שנותר אדיש ללברון, גם לא הוא. מול הקבוצה עם המאזן הטוב אי פעם, הוא הוביל את שתי הקבוצות בנקודות (29.7), ריבאונדים (11.3), אסיסטים (8.9), חטיפות (2.3), חסימות (2.3) ודקות (41.7) בממוצע בדרך למהפך הראשון מפיגור 3:1 לאליפות הראשונה. על הרגע הזה חלמו כל תושבי אוהיו ברגע שבחרו בבן ביתם בדראפט 2003. פתאום זה הסיפור הגדול בספורט העולמי. חודש וחצי לפני זה לסטר זכתה בפרמייר ליג, אבל למי אכפת? לברון הביא את הגביע הביתה. Cleveland, this is for you. פתאום יש קצת אמת בדיון על הגדול מכולם.
(דרור פישר)
2018-הווה: הריקוד האחרון
אחרי שנתיים ללא קובי ועם שלושה שחקנים שנבחרו במקום השני בארבעת הדראפטים האחרונים, לברון עבר ללוס אנג'לס לייקרס והחל את הפרק האחרון בקריירה שלו – הכבוד. בעיניי הדור הצעיר הוא כבר הגדול מכולם, ועכשיו הגיע הזמן להראות את זה בקבוצה הנוצצת ביותר ב-NBA.
אז העונה הראשונה לא הלכה חלק ואותו רצף היסטורי של שמונה גמרים בשמונה שנים נעצר, אבל שנה לאחר מכן, הראשונה שלו עם אנתוני דייויס, הראתה בדיוק מה הלייקרס הזאת שווה, הגיע למקום השני בהצבעות ל-MVP בגיל 35 והצטרף לרשימה מכובדת של אגדות עבר שלקחו עם הקבוצה אליפות, בדרך יחסית קלילה בבועה.
אחרי הזכייה, לברון דרש את לקבל את הכבוד הראוי לו. הוא אכן הצליח עם הלייקרס, אבל ברגע שהדיסקט התחלף לעשור השלישי של שנות ה-2000, משהו טיפה נעצר. לברון, יחד עם דייויס, היו נהדרים, אבל הגיל נתן את אותותיו, הפציעות והמנוחות היזומות החלו להיערם וחבריו לקבוצה לא הצליחו באמת להשתלב, או למלא את החסר. ב-2023 קיבלנו חריגה מהתסריט עם הגעה לגמר המערב מהמקום השביעי, אבל לא מעבר לכך.
המלך עבר להתעסק בלהירשם בדפי ההיסטוריה. בין אם שיא הנקודות האלמותי של קארים עבדול ג'באר שנופץ לרסיסים, או זכיה בגביע ה-NBA הראשון אי פעם, או לראשון בליגה שמשחק יחד עם בנו במשחק רשמי. אפילו הוא עצמו כבר לא זוכר לכמה הישגים הגיע, אבל חוסר ההצלחה הקבוצתית מאפיל על כך. מקצועית, מדובר בקדנציה הרעה ביותר שלו בקריירה, ריקוד אחרון שקורה בתקופת זמן בלתי מוגבלת.
לא בטוח שזה דבר רע. אם לברון לא היה אוהב לשחק כדורסל, הוא היה פורש בשיא אחרי עונת הקורונה. מה שיש לו לתת זה עוד כמה רגעים של שגרה, לחנך את הדור הבא ולהעניק לנו משחק אחר משחק תחושה שמשהו גדול עומד לקרות, גם אם הוא בגיל של ההורים של חלק מהשחקנים בליגה.
בסוף העשור, או מתי שיחליט, לברון ילבש את הבלייזר הכתום וינאם נאום ארוך עם כניסתו להיכל התהילה. כולם יעמדו וימחאו כפיים דקות ארוכות לשחקן שליווה את החיים שלנו במשך כל כך הרבה שנים, שספק גדול אם יהיה מישהו שיגיע לרמתו בעתיד הקרוב.
(דרור פישר)
