בסדרה "איך פגשתי את אמא שלכם", הנאום שרובין שרבטסקי נותנת כשהיא מתוודה בפני טד מוסבי על כך שהיא חושבת שהוא לא צריך להתחתן עם סטלה מגיע לנקודת שיא האפקטיביות שלו כשהיא אומרת ש״מגיע לו יותר מאשר להיבלע בסיפור של מישהו אחר". אמנם הסיטואציה של גרג פופוביץ׳ וסטיב קר טיפה שונה מזו של עונה 4, פרק 5 של HIMYM - סטלה הביאה ילדה בת 7 אל תוך מערכת היחסים ההיא, והחתונה עצמה הייתה אמורה בכלל להיות של אחותה - אבל בדומה לטד, גם פופוביץ׳ וקר הם דמויות שמגיע להן יותר מזה.
מהומה אלימה ב-NBA | NBA Buzz
זוג המאמנים ההיסטוריים הפך בסוף השבוע האחרון גם לצמד המשתכרים הבכירים בליגה, כשקר חתם על הארכת חוזה שתיכנס לתוקפה בתום העונה הנוכחית. ה-35 מיליון לשנתיים שהוא קיבל מגולדן סטייט ווריורס - השווים 17.5 מיליון לעונה - שברו את שיאו של פופוביץ׳, שרק בקיץ האחרון חתם על חוזה של 80 מיליון ל-5 שנים, 16 מיליון לעונה (במקרה שלו השכר הזה כולל גם את תפקידו כ"נשיא הכדורסל" בסן אנטוניו ספרס).
זו כמובן לא הפעם הראשונה שהקריירות של השניים נשזרות זו בזו בדרך כלשהי. בכל זאת, 12 מ-78 שנות הליגה הסתיימו כשלפחות אחד מהם אלוף, זה 15% מכל העונות בהיסטוריה של הליגה. יחד, הם מחזיקים ב-14 טבעות אליפות, 2 הראשונות של פופ כמאמן נלקחו עם קר כשחקן שלו בספרס. קר גם שימש עוזר של פופוביץ׳ בנבחרת, במשחקים האולימפיים של טוקיו. ובכן, קשה להיות בצמרת כל כך הרבה זמן בלי שהדרכים יצטלבו פעם או פעמיים.
אבל אצל קר ופופוביץ׳ זה הרבה יותר מאיזו צומת מקרי או שניים. בגלל שבהרבה מאוד מובנים, השניים מייצגים ערכים מאוד דומים - על המגרש ומחוצה לו. מחוץ לפרקט, פופ וקר - שני "אנשי העולם הגדול" - חולקים תחביבים, תחומי עניין והשקפת עולם, עד כדי כך שהטיקט "פופוביץ׳-קר" לנשיאות ארצות הברית הפך למים.
ובין תחומי המגרש, הקבוצות של שניהם ידועות בכדורסל אולטרא-קבוצתי, זורם, מתוחכם, יפה לעין, שמצליח למצוא ולנצל פרצות בטרנדים ופערים בנורמות כדי להישאר לפני התחרות ולמנף חדשנות לכדי יתרון שלעתים מחזיק מעמד שנים לפני ש"השדה" מתחיל להדביק את הפער. היכולת הזו לכתוב את התסריט של עצמם לעתים קרובות כנגד הזרם (ואז בזכות הצלחתם, גם להכתיב אותו) היא מאפיין בולט בקריירות האימון של שני הטיטאנים. אלא שנכון לאמצע עונת 2023/24, נדמה שרק אחד מהם עדיין נחוש בדעתו לכתוב את הסיפור של עצמו.
זה היה בולט במיוחד ממקום מושבי ביציעי העיתונאים בברקליס ובוולס פארגו סנטר, האולמות הביתיים של ברוקלין נטס ושל פילדלפיה סיקסרס. שתי הדינמיקות שהתגלו מאותן זוויות ראייה מצויינות, כשקודם כל הווריורס התארחו בברוקלין ואז בפילי בשבוע הראשון של פברואר, לפני שהספרס הגיעו למשחק ברובע המאוכלס ביותר של העיר ניו יורק כמה ימים אחר כך, לא יכלו להיות שונות יותר.
מצד אחד, הווריורס של קר הפגינו רפרטואר עשיר של דרכי-התמודדות, רובן ככולן תולדה של האקטיביות של קר כמנהל. בין רבע-שלישי עילאי (כמיטב המסורת הווריורסית) מול הנטס לבין ניצחון משכנע בפילדלפיה, למרות ערב של שלשה אחת ו-9 נקודות בלבד מסטף קרי, בין דקות בהן הפוקוס הוא על לתת לג׳ונתן קאמינגה להמשיך לפרוח (מאז אותה תלונה פומבית שלו כנגד קר, ושיחה אישית עם המאמן) לבין השילוב המוצלח של אנדרו וויגינס במשחק השני אחרי שנעדר מהראשון, בין שילוב מוצלח מאוד של ברנדין פוג׳מסקי (בחירה 19 בדראפט האחרון) לדקות אפקטיביות משלל שחקני ג׳י-ליג, הווריורס של קר לא הפסיקו לרגע לנסות להכתיב את הקצב, לשלוט במתרחש, להפתיע את היריב.
בזמן כתיבת שורות אלה, הווריורס ניצחו 10 מ-12 המשחקים האחרונים שלהם - תקופה בה, בנוסף לכל, קליי תומפסון הודח מהחמישייה לראשונה מעונת הרוקי שלו. אם הם יגיעו לפלייאוף, גם בעונה כזו לא פשוטה, זה יהיה קודם כל בזכות העובדה שקר לא מפסיק לנסות.
מהצד השני, על הפרקט בברקליס התרוצצה קבוצה אורחת שאמנם בחרה בטופ 20 בדראפט 7 פעמים ב-6 העונות האחרונות (הכי הרבה בליגה), ושאמנם על הקווים שלה ניצב מי שלדעת רבים נחשב למאמן הטוב בהיסטוריה של הליגה, אבל למשך 48 דקות אומללות מול קבוצה די חלשה של הנטס (רגע אחרי שעשתה כמה שינויים גם בטרייד דדליין) נראיתה כמו לא זה ולא זה. לא כמו קבוצה, ולא כאילו יש לה מאמן.
אולי כי לספרס מודל 2024 באמת אין לא את זה ולא את זה. יש לה רק דבר אחד - ויקטור וומבניאמה, שאמנם מול שני שומרי פנים מצויינים בדמות ניק קלקסטון ובן סימונס כל שחקן פנים היה מתקשה, אבל הלוואי וזה היה מסתכם בכך. לא, הבעיה של הספרס גדולה בהרבה, והיא שעבור הסיפור של וומבי, כל המועדון שכח מקיומו המפואר שלו עצמו.
דווין ואסל הוא כדורסלן חסר מצפון שלא נראה שדופק חשבון לאף אחד, כולל פופ, מה שגורם גם לג׳רמי סוצ׳ן - בסך הכל שחקן חיובי ואנרגטי - לא להבין מה הוא עושה על הפרקט כשהוא לצידו. שזה המצב הקבוע של מרבית יתר חברי הקבוצה, להוציא קלדון ג׳ונסון. מי שהוא אולי הטאלנט הכי ״שימושי״ כרגע בסגל (להוציא וומבי) בכלל מוצא עצמו עולה מהספסל, כנראה כדי לרצות איזו דמות כזו או אחרת. וכולם ביחד לא מצליחים פעם אחת להכניס לוומבי כדור אחד טוב, במקום נוח. כדי למצוא משהו שהקבוצה הזו עושה שיש בו טביעת אצבע של מאמן היסטורי צריך לקרוא לצוות מז״פ.
אבל בשבועות האחרונים וומבניאמה הופך במהירות שיא למפלצת מהסוג שבאמת רואים בליגה פעם ב-15 שנה, אז כנראה שמשהו אחד פופ כן עושה כמו שצריך. בגיל 75, הוא כנראה מוכן לעשות מה שבסופו של דבר סטלה חסכה מטד - לוותר על מה שהביא אותו עד הלום כדי לשחק דמות משנית בנראטיב של מישהו אחר.
עכשיו רק נותן לקוות שוומבי לא יבריז רגע לפני החופה ויישאר עם הספרס בחולי ובבריאות. כי אם ישחק את הקלף של הפציעות ובסוף עוד יברח ויזכה באליפות במקום אחר, כמו שקוואי עשה לפופ ולספרס, זה יהיה סוף יותר גרוע אפילו משל HIMYM.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו