ג'רי ווסט הוא הלוגו של הליגה. קארים וד"ר ג'יי היו השמות הראשונים שהפכו גלובליים. מג'יק ולארי שיקמו אותה מההריסות. מייקל ג'ורדן הוא האייקון הכי גדול שהיא הוציאה. קובי, שאק, לברון וקרי הם שמות שעוברים את "מבחן הסבתא" של ילדי הדור העכשווי.
אף אחד מכל האנשים האלה איננו הווינר הגדול בתולדות ה־NBA. זה תמיד היה, וסביר להניח שלנצח יהיה, ביל ראסל, שמאתמול בערב יש להוסיף לשמו את הסיומת המצערת ז"ל.
ראסל אמנם הלך לעולמו בשיבה טובה, בגיל 88 - תרחיש שרבים היו מאחלים לעצמם - אבל הייתה לו הילה ונוכחות של מישהו שתמיד היה שם, שקישר בינינו לבין עידן כמעט פרה־היסטורי של הליגה. הוא היה חלק מהנוף של הליגה ממש כמעט עד הסוף.
זה מצער, כי בניגוד מוחלט לתדמיתו כאשר היה שחקן, בעשורים האחרונים הפך לשגריר מרצון של הליגה, לאחד שכבר התרגלנו לראות בכל אירוע חשוב כמעט, לרבות כמובן טקס הענקת גביע ה־MVP של הגמר. פרס הקרוי על שמו.
האישיות לפני השחקן
למה הוא הווינר הכי גדול בהיסטוריה? ובכן, כי הוא היה השחקן הכי חשוב בקבוצה שזכתה ב־11 אליפויות ב־13 שנים, מתוכן 8 רצופות, כולל שתיים כמאמן־שחקן (הכל עם בוסטון סלטיקס). אין להישג הזה אח ורע בכל תולדות הספורט האמריקני באשר הוא, לא משנה התקופה או הסיטואציה.
11 ב־13 זה מספר כל כך בלתי נתפס, שרבים נוטים אפילו לזלזל בו. "הליגה הייתה פח", או משהו כזה. אבל הרבה ליגות היו פח פעם. ועדיין, באף אחת מהן לא ראיתם מישהו בא ומנהיג מועדון ל־11 אליפויות ב־13 שנים.
כשמתייחסים להישג הזה בצורה הראויה לו, אפשר להבין למה עדיין יש רבים שמכלילים גם את ראסל בדיוני "הגדול אי־פעם".
לכל אגדה אייקונית כזו יש את הקייס שלה. לווילט צ'מברליין, יריבו־חברו־יריבו של ראסל, יש את המספרים האישיים הכי משוגעים אי־פעם. לקארים גם את זה וגם קריירה משופעת הישגים. מייקל ג'ורדן זה ה־6 מ־6 בגמרים. לברון זה איכות בלתי מתפשרת על פני שני עשורים. וראסל? 11 מ־13. אני לא קולע 11 מ־13 מהעונשין לבד באולם ריק.
אין כמעט יריעה שלא תהיה קצרה מכדי לסכם את פועלו של ראסל, על ומחוץ למגרש. לא משנה כמה ינסו להפריז בגדולתו ובחשיבותו, הגזמות לא יהיו שם
למרות שההישג הזה כל כך עצום, הוא עדיין רחוק מאוד מתיאור סיפורו של ביל ראסל באמת. הוא היה אחד מאותם ספורטאים שהם קודם כל אישיות ענקית, שבשנות ה־50 וה־60 שיחקו תפקידים ראשיים במאבק בגזענות. ב־1961 הוביל חרם של הסלטיקס שסירבו להשתתף במשחק ראווה בלקסינגטון, קנטאקי, בגלל ששחקניה השחורים לא קיבלו שירות במסעדה בעיר.
הוא היה קול בכיר במאבקי תנועת ה"בלק פאוור" והשתתף בכינוס התמיכה במוחמד עלי לאחר שזה סירב להתגייס לצבא האמריקני במלחמת וייטנאם. הוא גם היה המאמן השחור הראשון בתולדות הליגה.
חלקו בניסוח כללי המשחק, לפיהם מיליונים חיים כיום, חקוק לנצח. בפרפרזה על משהו שנאמר בעבר על מוחמד עלי - ראסל היה הספורטאי הכי גדול אי־פעם ב־NBA, ואחד השחקנים הכי טובים בתולדותיה.
אין כמעט יריעה שלא תהיה קצרה מכדי לסכם את פועלו של ראסל, על ומחוץ למגרש. אז עכשיו רק נגיד שעולם הספורט (האמריקני בפרט) יתאבל בימים הקרובים על אחד האנשים הענקיים ביותר שאי־פעם קמו לו. ולא משנה כמה ינסו להפריז בגדולתו ובחשיבותו, הגזמות לא יהיו שם.
ראסל היה יותר גדול, ויותר חשוב, ממה שכיום אפשר בכלל להבין או להסביר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו