הזורעים בדמעה: על משחק הבייסבול המרגש בשדה התירס

מעולם לא התאכזבתי מצפייה במשחק בייסבול, וזאת משום שתי סיבות. הראשונה היא תיאום ציפיות, הדרך הבטוחה ביותר לאושר בחיים. כשאני הולך להצגת ילדים אני לא מצפה למעגל פוגו, אבל כן לאיזו בדיחה או שתיים שיקרצו להורים.

כשאני מתיישב לראות משחק בייסבול, אני לא מצפה לקצב מסחרר ולסדרת התעלויות אתלטיות שתסובב לי את הראש. אני כן מכין את עצמי למאבק מפותל, התאמות רבות תוך כדי תנועה, ולכמה רגעים משני־מומנטום. כאלה שאחרי המשחק כולם משחזרים בראש שלהם וחושבים, "אם זה רק היה הולך ככה ולא אחרת!". איזה אוהד ספורט לא אוהב דברים כאלה?

הדבר השני בזכותו מעולם לא התאכזבתי ממשחק בייסבול - ואני מצטער שאין לי קלישאה גדולה מזו - הוא הסיפור.

באופן כללי, אין כמובן דבר שמרים יותר את החוויה הספורטיבית מאשר סיפור טוב, ואין הרבה פלטפורמות שמספרות סיפורים טוב יותר מספורט. לא לחינם אחד הרגעים האולימפיים הגדולים שראיתי בחיים היה זכייה של מדינת טוגו במדליית ארד בסלאלום קאנו. כן. טוגו. בקאנו. ד"ש מבנג'מין בוקפטי.

כשאנחנו מגיעים לסיפורים, אין ענף שמסוגל לתת פייט לבייסבול. אוקיי, אולי כדורגל. אבל כדורגל משוחק בכל העולם, על ידי אנשים מכל שכבות האוכלוסייה, אז ברור שיהיו בו יותר סיפורים.

כדורגל, ואולי זה יישמע מוזר לאוזניים לבנטיניות - אבל אני מוכן לנהל איתכם את הוויכוח הזה על בירה - דומה לבייסבול יותר ממה שאתם חושבים.

בעיקר בכך ששניהם בעיקר משמשים קנבס רחב־יריעה עם קצב של ספר עב כרס שמאפשר לסיפורים להתפתח על פני זמן ולתפוס לעיתים את רוב תשומת לב הצופים.

לכן, כמו פרק של סדרה, כל עוד אתם מתיישבים לצפות בבייסבול כשאתם מכירים את הדמויות - תקבלו את מנת הדרמה שלכם. מובטח. אולי חלקכם אפילו חווה את זה עם משחקי נבחרת ישראל בבייסבול באולימפיאדה לאחרונה.

עד כמה בייסבול הוא קרקע לסיפורים נצחיים? בחינה מדוקדקת של רשימות סרטי הספורט וספרי הספורט הכי טובים של אתרים כמו "הרולינג סטון", "וושינגטון פוסט", "ספורטס אילוסטרייטד", "רוטן טומאטוס" ואחרים מעלה כי איך שלא תסתכלו על זה - כ־20 אחוזים (בערך 1 מכל 5) יהיו על בייסבול, במקום הראשון הרבה לפני כל ענף אחר.

נס ציונה פינת איווה

סיפור אחד שנמצא בכל הרשימות האלה הוא "שדה החלומות", סרט מ־1989 בכיכובו של מלך סרטי הספורט האמריקני, קווין קוסטנר. ב־32 השנים שחלפו מאז יצא, הסרט הפך לאחת מאבני החן האהובות ביותר בתרבות הספורט האמריקנית.

סרט מקסים, מרגש, כל־אמריקני במובן הטוב של התיאור. כזה שילדים והורים רואים ביחד ובוכים שוב ושוב.

כמו כל סרט בייסבול טוב, הוא לא באמת על בייסבול אלא על היומיומיות של אהבה, חיים ומוות. של חרטות וחטאים. ושל רגעים מגדירי חיים.

אחרי שהסתיימו צילומי הסרט, קוסטנר המליץ לבעל החווה במדינת איווה, שבה הוא צולם, לשמור את מגרש הבייסבול שנבנה שם בשדה התירס על כנו. מי יודע, אולי יהפוך למוקד עלייה לרגל.

מובן שכך קרה, בית החווה עצמו גם הפך לבית מלון ייחודי שאליו עולים לרגל דורות של חובבי הסרט.

בסוף השבוע החולף, באיחור של שנה בגלל הקורונה, אגדת "שדה החלומות" הפכה למציאות, כשליגת הבייסבול קיימה לראשונה בתולדותיה משחק רשמי במדינת איווה - בין המועדונים עמוסי ההיסטוריה ניו יורק יאנקיז ושיקגו ווייט סוקס, על מגרש פשוט עם טריבונות זמניות באותו שדה תירס בדיוק.

כן, ב־2021 הבייסבול הוא לא מה שהיה. קצרה היריעה מלהסביר - וזה לבדו ממחיש חלק מהבעיה של המשחק הזה, בעידן של מידע מהיר ומגבלת תווים.

כן, מדובר בגימיק כמו משחק המגרש הפתוח של ההוקי, שנועד לפרוט על מיתרי נוסטלגיה ולסחוט דמעות. אבל זה עבד. המשחק היה הנצפה ביותר בעונה הרגילה זה 16 שנה. הסרט "שדה החלומות" קפץ לראש רשימת הנצפים בנטפליקס.

חשוב מכך, דמעות ההתרגשות של מיליוני אמריקנים, ניתן לשער, מילאו את האוויר ביותר טיפות מים מאשר לחות תל־אביבית טיפוסית. החל מטקס הפתיחה המקסים, כשקוסטנר עצמו פסע בדרמטיות אל מרכז המגרש וראה את השחקנים מגיחים מבעד לגידולי התירס - ממש כמו רוחות הרפאים בסרט (זה לא באמת ספוילר), ועד לסיום הקלאסי בהום ראן שגמר את המשחק עם ניצחון של "המארחים" משיקגו.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

המציאות חיקתה סרט שחיקה ספר שחיקה מציאות, ועשתה את זה בצורה כל כך מתוסרטת שאי אפשר לכתוב טובה ממנה, גורמת לטמבלים מנס ציונה (בכבוד) להתגעגע למשהו שהם אף פעם לא חוו כאילו היו ילדים מאיווה. כל אחד ושדה החלומות שלו.