היום אני מאמן של אלוף אולימפי. ארטיום ואני מלווים זה את זה כבר 12 שנים. כשהכרתי אותו הוא עוד היה ילד, ואני הייתי מאמן עם הרבה פחות ניסיון מכפי שיש לי היום. ארטיום תמיד היה צנוע מאוד, ממושמע ונותן הרבה כבוד. לשמחתי היה לו תמיד מודל מדהים לחיקוי, אלכס שטילוב, והם הפכו להיות חברים. אם יש משהו שאני מצטער עליו, זה שאלכס לא נמצא כאן איתנו כדי לחגוג את המדליה של ארטיום.
הגענו לגמר אחרי המוקדמות, ועבר עלינו השבוע הכי קשה אולי. להיכנס לגמר מהמקום הראשון במוקדמות זה לחץ גדול מאוד על הכתפיים. בכל האימונים במהלך השבוע הזה ארטיום עשה פסים אקרובטיים מצוינים. הוא אמנם לא עשה את התרגיל הכי מושלם שלו, אבל זה הספיק לו לנצח בגמר האולימפי. זה האופי של ארטיום.
כל גמר אולימפי הוא מלחמה של מערכת העצבים ושל האופי של הספורטאי, וארטיום חזק בזה. מובן שחלמנו על זכייה בזהב. זה די טבעי כשספורטאי זוכה בתחרויות הבינלאומיות הגדולות ביותר במדליות, נגד המתעמלים הטובים ביותר. עם זאת, כשמגיעים למעמד הזה בזמן אמת, קשה להאמין עד הרגע האחרון. בגמר כולם חזקים, אבל לא כולם מגיעים למקום הראשון. מדליית הזהב הזו היא ההוכחה הטובה ביותר עבור כל ילד, לא משנה גודלו - אם יש לך חלום ומטרה, תוכל להגשים אותה אם רק תחלום ותעבוד כדי להשיג אותה. אין דבר שאי אפשר להגשים.
החלום הכי גדול שלי היה לשמוע את ההמנון באולימפיאדה. הייתי עם ארטיום מהיום הראשון שלו באולם ההתעמלות אחרי שהוא הגיע ארצה ב-2009. תמיד האמנתי שנצליח, אבל אני חייב להודות שלא חשבתי על מקום ראשון באולימפיאדה. היו לו בקריירה עליות ומורדות, אבל בלי ירידה אתה לא יכול לקום. גם כעת, אחרי מדליית הזהב, בעוד חודש הכל יירגע וכבר ישכחו מזה ונצטרך להתחיל שוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו