סגירת מעגל היסטורית ומרגשת בבודפשט

שני הרשקו מול בית אימו בהונגריה

בשבת, יום לאחר שנבחרת הנשים סיימה את השתתפותה באליפות העולם בג'ודו, צעדתי ברחובות בודפשט. רחובות בהם טמונה ההיסטוריה של המשפחה שלי, היסטוריה שידעה רגעים יפים ולצערי גם אכזריות, בתקופה החשוכה ביותר שידעו העם היהודי בפרט והאנושות בכלל. בעולם הגון, הומני, היה קיים סיכוי סביר מאוד שהייתי הונגרי ולא ישראלי.

אחרי מספר ביקורים בבודפשט, בחרתי בפעם הראשונה למצוא את הבית בו גדלה אימי עם משפחתה ברחוב Pusztaszeri út 16. הרבה מחשבות עוברות בראש: מה היה פה לפני 80 שנה? האם אני דורך במקומות בהם משפחתי דרכה? למה כל זה קרה? ואיך יכול להיות שבני אדם עומדים מאחורי האכזריות הזאת?

כשהגעתי לאזור הבית התקשרתי אל אימי בשיחת וידאו. היא זכרה את האזור, המדרכות שמובילות לביתה, כיוונה אותי וסימנה את הדירה. שאלתי אותה: "אמא, רוצה לחזור לגור פה? שאדרוש את הבית בחזרה?"

תשובתה סיכמה הכל: "לא רוצה - הכי טוב לי בישראל".

לפני כ־80 שנה משפחתה נאלצה לעזוב את בודפשט, לברוח ולהתחבא מהנאצים. במלחמה ובמשך כמה שנים אמא שלי חייתה בבודפשט עם סבא שלי ז"ל, בזהות בדויה של נוצריה. ה"מראה" שלהם והמסמכים המזויפים שהשיגו עזרו להם.

סבא שלי, ששמי ניתן לי לזכרו, הסתתר במרתפים שונים. שתי אחיותיה של אימי שרדו בצורה מעוררת השראה את הימים האפלים ואת מחנה ההשמדה אושוויץ. דודה שלי, טרם תפיסתה ושילוחה לאושוויץ, עסקה בהברחת יהודים ועל כך אף זכתה בסיום המלחמה באות הגבורה של ממשלת הונגריה.

הדודות שלי ז"ל (נעמי וחווה) עלו לישראל והיו ממקימות הקיבוצים יחיעם וגעתון.

דוד שלי ז"ל (עמרם) היה ציוני שברח מהונגריה טרם תחילת השמדת היהודים ועלה לישראל, הצטרף לפלמ"ח ונפל בגיל 19 במלחמת השחרור.

שלוש האחיות, כולל אימי, סבא וסבתא שלי, שרדו את מכונת ההשמדה הנאצית והקימו משפחות לתפארת בישראל.

ניסו להשמיד אותנו ולא צלח בידם.

בבודפשט רשמתי פרק גדול וחשוב במורשת שלי כמאמן נבחרת הנשים בג'ודו, במדינה שלא ידעה גבול בעבר באכזריותה למשפחתי ולעם היהודי.

הנבחרת סיימה את האליפות עם מדליית ארד של גפן פרימו ומקום שביעי של ענבר לניר, ועם הישג היסטורי בו 7 ספורטאיות עמדו בקריטריון האולימפי ב־6 קטגוריות לקראת השתתפות ראשונה בתחרות הקבוצתית בטוקיו.