"לוותר על תחרויות? מאמינה שמי ששומר על השבת, השבת שומרת עליו"

כשתפתח שיינא וספי את השתתפותה בשבוע הבא במשחקי החורף הפראלימפיים בקורטינה-מילאנו 2026, היא לא תישא על כתפיה רק את דגל ישראל. בימים שבהם המדינה מתמודדת עם עימות ישיר מול איראן ומתוחה בין חזיתות, היציאה שלה אל השלג האיטלקי מקבלת משמעות רחבה יותר. היא תישא איתה גם את הזיכרונות, האובדנים והבחירות שעיצבו את חייה בתוך מציאות ביטחונית שלא מפסיקה לבעור.

מאחורי גולשת הסקי בת ה-25, היחידה שתייצג את ישראל במשחקים והישראלית הראשונה והיחידה שהתחרתה אי פעם במשחקי החורף הפראלימפיים, מסתתר סיפור אישי מטלטל על כאב. וספי, שגדלה ביסוד המעלה ואיבדה את רגלה בתאונת דרכים קשה בגיל שלוש, איבדה במהלך מלחמת חרבות ברזל את בן דודה בקרבות בעזה ולאחר מכן גם את סבתה.

ובכל זאת, היא בחרה להמשיך. את דרכה החלה בגיל 13 במסגרת עמותת ארז, כיום קהילת שבט פאונדיישן התומכת בה, ובהמשך עברה לארצות הברית כדי להפוך את הסקי לדרך מקצועית. אחרי שהתחרתה במשחקי החורף הפראלימפיים בבייג'ינג 2022, היא שבה לבמה הבינלאומית, גם אם תיאלץ לוותר על מקצי הדאונהיל והסלאלום שנקבעו לשבת.

"סבתא רצתה לחיות כדי לראות אותי באולימפיאדה"

"קשה להגדיר במילים כמה האובדן השפיע עלי". מספרת בהתרגשות וספי ל"היום". "סבתא שלי הייתה המקום שהייתי חוזרת אליו בין אימונים, זו שהייתי מתקשרת אליה לפני ואחרי תחרויות. לפעמים אני עדיין מרימה טלפון ואז נזכרת שהיא לא פה. לפני שנפטרה היא אמרה לרופאים שהיא רוצה לחיות כדי לראות אותי באולימפיאדה. אחרי שהיא הלכה היו לי התלבטויות אם בכלל להמשיך. אבל דווקא זה דחף אותי. זה אבסורד, כי זו גם הסיבה שנשברתי וגם הסיבה שקמתי.

"גם בן הדוד שלי ארנון היה אדם של מצוינות. המשפט שלו היה 'אם אתה רוצה, אתה יכול'. אני מרגישה שהם איתי. לא כעול של אחריות, אלא כנוכחות. מדברת אליהם, מבקשת שיהיו איתי על ההר".

את מרגישה שאת מתחרה לזכרם?

"זו אחריות מאוד גדולה להגיד שאני מתחרה לזכרם, ואני לא רוצה לקחת על עצמי משהו שהוא כבד מדי. אבל אני כן מרגישה שהם איתי. ברמה מאוד יומיומית. אני מדברת אליהם, מבקשת מהם להיות איתי על ההר, לגלוש איתי, לשמור עליי.

"זה לא שאני עולה למסלול ואומרת 'זה בשבילם' במובן ההצהרתי. זה יותר עמוק מזה. הם חלק ממני, אז הם חלק מכל מה שאני עושה. סבתא שלי הייתה האדם שהכי דחף אותי, שהכי האמין בי. ארנון היה דמות של מצוינות ושל אמונה בעצמך. אז כשאני מתמודדת עם קושי, עם פחד, עם רגע של ספק, אני חושבת עליהם.

"כל ירידה היא גם בשבילם, אבל לא ממקום של נטל אלא ממקום של חיבור. זה להנציח אותם דרך הדרך שלי. בכל צעד שאני עושה, בכל אימון, בכל תחרות, יש שם גם אותם. וזה נותן לי כוח".

"גאה להיות ישראלית ויהודייה"

מה המשמעות של ייצוג ישראל בתקופה כזו?

"זו גאווה עצומה. אם אני לא שם, אין דגל ישראל במשחקים הפראלימפיים. אין לי צוות ישראלי סביבי באימונים בחו"ל, אז הדגל הוא אני. שמתי דגל גדול על הקסדה. חשוב לי שהוא יהיה בראש, תרתי משמע. אני גאה להיות ישראלית וגאה להיות יהודייה. כולנו עברנו הרבה בשנתיים האחרונות, שלא היו קלות. גם לי בשנתיים האחרונות לא היו קלות בכלל וכל יום בחרתי להמשיך. אני מרגישה אחריות גדולה ושליחות".

הרגשת פעם עוינות כלפיך?

"יש גם רגעים מורכבים. היו תגובות, היו מבטים. אבל לצד זה קיבלתי המון תמיכה מאנשים שבאו להגיד לי שהם אוהבים את ישראל. זה מחזק מאוד".

"היום אני מרגישה שייכת"

במשחקי החורף הפראלימפיים ישתתפו 665 ספורטאים מ-50 מדינות, שיתחרו בשישה ענפים. זו תהיה כאמור הפעם השנייה של שיינא במשחקים, כשאליה יתלוו מאמנה הראשי אריק פטרסון, המאמן ג'ייסון מור וראש המשלחת לימור גולדברג.

לוח התחרויות שלה במילאנו כולל השתתפות במקצי סופר ג'י ב-9 במרץ, בסקי משולב ב-10 במרץ ובסלאלום ענק ב-12 במרץ. לעומת זאת, מקצה הדאונהיל שנקבע ל-7 במרץ ומקצה הסלאלום ב-14 במרץ ייערכו בשבת, ולכן וספי לא תיטול בהם חלק, אלא אם כן יידחו בשל תנאי מזג האוויר.

איך התחושה להגיע בפעם השנייה ברציפות למשחקים?

"הרבה יותר מרגש. הפעם אני כבר יודעת לקראת מה אני מגיעה. בבייג'ינג הייתה קורונה, לא חוויתי קהל, לא משפחה, הכל היה מאוד סטרילי ומוזר. עכשיו המשפחה שלי תגיע, יהיה קהל ותהיה אווירה אמיתית של משחקים. אני גם הרבה יותר מוכנה מקצועית. אז ההתרגשות גדולה יותר, אבל גם הביטחון".

את מרגישה שההכנות הפעם טובות יותר?

"חד משמעית. לפני בייג'ינג היו לי רק שתי עונות, עוד למדתי את העולם התחרותי, להבין חוקים, להבין איך עומדים בזינוק. הייתי מאוד חדשה. היום אני מרגישה שייכת. זה כבר חלק ממני. אני באה ממקום הרבה יותר מבוסס".

ומה שונה מבחינת המסלולים והתנאים?

"בסוף כל הר הוא אחר, כל שיפוע מרגיש אחרת. בקורטינה יצא לי להתחרות לפני שנתיים, אז יש לי ניסיון על ההר הזה, וזה יתרון ענק. הרבה פעמים מגיעים לתחרות ופעם ראשונה שאתה רואה את ההר זה ביום התחרות. כאן כבר הייתי, אני מכירה את השיפועים. בנוסף, העובדה שהמסלולים זהים לאולימפי ולפראלימפי מאפשרת לי לצפות וללמוד מראש".

אילו מטרות הצבת לעצמך?

"השנתיים האחרונות היו מהקשות בחיי. להיות ספורטאית ישראלית בזמן מלחמה, להתמודד עם אובדן בן דודי וסבתא שלי שרה ועם פציעה קשה שנה לפני אולימפיאדה. כל זה השפיע עליי מנטלית ופיזית. אני עוד בתהליך חזרה לעצמי, אבל בתחרות האחרונה כבר הרגשתי שאני שוב גולשת כמו שאני יודעת. אני באה לתת את כל מה שיש לי על ההר. בלי להשאיר כלום מאחור".

גם הפעם תוותרי על תחרויות בשבת. עד כמה זה קשה?

"היום זה יותר קשה, כי אני יודעת מה היכולות שלי. אבל אני מאמינה שמי ששומר על השבת, השבת שומרת עליו. זה ספורט מסוכן, ואמונה היא חלק מהמערך שלי. אם התחרויות יזוזו בגלל מזג האוויר, מצוין. ואם לא, אז זה גם מלמעלה".

מה ייחשב בעינייך הצלחה בקורטינה?

"לרדת מהמסלול ולהרגיש שהבאתי את עצמי. לפני התוצאה. להרגיש חדה, אמיצה, כמו שאני יודעת לגלוש. אחרי הפציעה הפחד חלחל קצת, וזה חדש לי. אם אצליח לגלוש בלי הפחד הזה, ולהרגיש שוב את הריחוף והחופש, זו תהיה הצלחה אמיתית מבחינתי".

הפחד נכנס לתמונה אחרי הפציעה?

"כן. לפני זה לא הייתה לי בכלל התמודדות עם פחד. הייתי רודפת אחרי מהירות. אחרי הפציעה פתאום חלחל החשש להיפצע שוב. זה חדש לי. אז מבחינתי הניצחון הוא קודם כל מנטלי, להרגיש שאני שוב גולשת חופשי".

אם היית חוזרת בזמן לילדה שרק התחילה לגלוש, מה היית אומרת לה היום?

"הילדה הזאת בכלל לא ידעה מה זו אולימפיאדה. גדלתי בבית בלי טלוויזיה, לא חונכנו על אולימפיאדה או ספורט חורף. הייתי ספורטיבית כי זה האופי שלי, אבל לא גדלתי על חלום כזה. אני רואה ספורטאיות שמעלות תמונות מגיל שלוש על סקי, לי אין את זה. לא ידעתי מה זה שלג בכלל.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

"אז הייתי אומרת לה שיש לה במה להתגאות. שהיא עושה משהו שלאותה ילדה היה נשמע בלתי יאומן. להגיע ממקום שלא מכיר את העולם הזה בכלל, ולהיות בדרך למשחקים הפראלימפיים, זה מטורף. זו תחושה של השגחה פרטית, של מסלול חיים שהתגלגל מעבר למה שיכולתי לדמיין".