כילדים אנחנו חיים בעולם של חלומות ופנטזיות. כבר בגיל צעיר דמיינתי את עצמי עושה משהו משמעותי לספורט הישראלי, כזה שאף אחד לא עשה. גדלתי בבית עם אבא אוהב, אדם שייסד את ענף הג'ודו בארץ. לא באמת היו לי הרבה אפשרויות בחירה. מגיל צעיר הוא שתל בי את החלום על מדליית זהב אולימפית - לא כמשאלה רחוקה אלא כיעד ברור.
לימים פתחתי רשת מועדוני ג'ודו מצליחה, ויום אחד נכנס אלי למועדון ילד קטן עם הוריו. כבר מהרגע הראשון נדהמתי מהאנרגיות שהביא איתו. ראיתי יכולת ספורטיבית נדירה, כזאת שלא פוגשים בכל מקום. זה הרשים אותי, אבל מה שבאמת הדהים היה מבנה האישיות - ילד שלא מוותר, שלא מפחד, שהולך על הכל באמונה שלמה.
הדרך לא היתה פשוטה. היו משברים, היו רגעים של ספק, היו כאבים, אבל תמיד ידענו להתגבר ולהישאר ממוקדים במטרות המשותפות. הצעידה שלו אל המזרן היתה מיוחדת, מלאה בביטחון, עמוסה בכלים שאסף לאורך השנים, באימונים הקשים וברגעים השקטים שרק הוא ואני יודעים כמה עומק היה בהם.
אני זוכר במיוחד את הצעידה לגמר אליפות העולם בשנת 2019. עמדתי שם, עדיין נושא בלב את הגמר האישי שלי שבו הפסדתי. רגע טעון, אישי מאוד. התקרבתי אליו ולחשתי "זה הרגע שלך, תעשה אותו היסטורי". ידעתי שהוא מוכן.
בכל פרישה אני מרגיש סיפוק אדיר, ולצידו גם עצב קטן בלב. כי פרישה היא סוף של פרק, אבל היא גם תחילתה של מורשת
כל כך הרבה פציעות, תסכולים, נפילות ומשברים בדרך. כל מה שספורטאי־על סוחב איתו במסע הארוך אל הפסגה. ושגיא הפך לקבלן מדליות, אבל יותר מזה, הביא סגנון אחר, כזה שמושך מבטים, שמעורר השראה, שמשדר נוכחות בכל קרב.
שגיא הוא חלק מדור הזהב בקדנציה שלי, דור שנגע בכל פסגה אפשרית והוכיח לעולם שספורט ישראלי יכול לעמוד בקדמת הבמה הבינלאומית בגאווה. אני גאה בו על ההישגים, אבל עוד יותר גאה על מי שהוא. על הערכים, על הדרך, על העוצמה השקטה שמובילה אותו. שגיא הביא משהו אחר לעולם הספורט, משהו ייחודי, השמור ליחידים.
בכל פרישה אני מרגיש סיפוק אדיר, ולצידו גם עצב קטן בלב. כי פרישה היא סוף של פרק, אבל היא גם תחילתה של מורשת. אני בטוח שדורות של ספורטאים בארץ ובעולם יגדלו על ההישגים שלו ועל הדוגמה האישית שהוא משאיר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו