קריירות שלמות יכולות להתחיל לגמרי במקרה. על כך יכול להעיד דניאל פולשצ'וק, שהצטרף בגיל 7 לאימון סקווש עם אביו אלכסנדר (כדורגלן עבר ברוסיה), ואחרי כמה חבטות בין קירות המגרש התאהב במרדף אחרי הכדור המהיר, עד שצמח להיות אחד מהשחקנים הבולטים בענף בישראל.
היום, בגיל 29, פולשצ'וק כבר מוכר גם בזירה הבינלאומית, מדורג בין 80 השחקנים הטובים בעולם, כולל דירוג שיא במקום ה־66. כעת, כשהסקווש עומד לערוך הופעת בכורה במשחקים האולימפיים, בלוס אנג'לס 2028, הוא חולם לנצל את חלון ההזדמנויות כדי להגיע לפסגה אישית.
בשנתיים הקרובות הוא מתכוון להתמסר למטרה הזו - להפוך לראשון שמייצג את ישראל בענף בטורניר האולימפי. "כשקיבלתי את ההודעה שזה באמת קרה, שהסקווש סוף־סוף נכנס לאולימפיאדה, הרגשתי כמו התפוצצות של חלום שמתגשם", הוא מספר בראיון מיוחד ל"ישראל היום".
"יש לנו אליפות עולם ותחרויות חשובות, אבל אולימפיאדה היא חלום של כל ספורטאי. לדעת שיש לי הזדמנות לייצג את ישראל בזירה הכי גדולה שיש גורם ללב לדפוק אחרת. הקריטריון יהיה קשוח מאוד, אבל זה רק מחדד את המטרה".
עד כמה הענף הושפע מכך?
"בעולם זה כבר מורגש. הענף נהיה הרבה יותר מקצועי ברמת השידורים, הסטטיסטיקות והטכנולוגיה. פעם היינו רואים תחרויות בעיקר דרך פלטפורמות נישתיות, היום זה משודר ברשתות גדולות כמו ESPN ויש נתונים על כל פעולה של שחקן. במדינות בעלות מסורת של סקווש - אנגליה, מצרים, צרפת ועוד - התמיכה עלתה משמעותית. לצערי בישראל המצב שונה לגמרי. יש מגרשים חדשים שנפתחים, אבל בלי פירמידה מקצועית - הנהלה, תשתית מאמנים, תכנון ארוך טווח - קשה לגדל דורות של שחקנים".
"הדופק מטפס ל־200"
למרות הקשיים המקומיים שעליהם הוא מדבר, פולשצ'וק מודה כי "העונה לא התחילה כמו שרציתי", אך התקווה האולימפית דוחפת אותו קדימה: "אני עושה כל מה שאפשר כדי שזה יקרה. ברור לי שהדרך קשה, אבל אני מאמין בעצמי. הסיכוי קיים ואני הולך עליו בכל בכוח, אלחם יום־יום".
אילו אתגרים צפויים לסקווש בבכורה האולימפית?
"מבחינת תנאים פיזיים אין ממש בעיות - מגרש זכוכית סגור מנטרל מזג אוויר. האתגר הגדול הוא איך הענף ייראה לצופים שלא מכירים אותו. בטלוויזיה סקווש יכול להיראות קל ושקט יחסית, אבל מי שנכנס למגרש מבין מייד עד כמה זה אינטנסיבי. זה ספורט פיזי בטירוף, הדופק שמטפס ל־200, בלי רגע לנשום. אני מקווה שהבמה האולימפית תעזור לאנשים להבין את העומק ואת הקושי האמיתי במשחק הזה".
החשיפה האולימפית תביא יותר ילדים לענף?
"אני חושב שזה כבר קורה. ברגע שספורט הופך לאולימפי הוא נהיה חלק מחלום של ילדים. כשאני מדבר עם צעירים באנגליה או במדינות אחרות, הם כבר רואים את עצמם בעוד 12-8 שנה במשחקים האולימפיים. החשיפה עושה רק טוב - יותר שידורים, יותר מודעות, יותר שאיפות".
איך היית מציג את הסקווש למי שלא מכיר את הענף?
"סקווש מחנך לערכים. הוא מלמד הענקת כבוד ליריב, משחק הוגן, אחריות אישית. יש בו המון קואורדינציה וטכניקה, והוא מספק לילדים מסגרת ותעסוקה בריאה. זה ספורט דינמי, מאתגר ומגוון, ובעיקר - רחוק מהמסכים. זה משהו שאני ממליץ עליו".
"רגע מרגש במיוחד"
כמו כל מקצוען, הסקווש סובב את חייו של פולשצ'וק 24 שעות ביממה: הכנה החל משבע בבוקר, תחילת האימונים בתשע בבוקר, ובערב התאוששות. "יום שמלא רק בספורט, בלי שום דבר מסביב", הוא מסביר.
מה המקום שאתה הכי אוהב להתחרות בו?
"טורונטו. אחותי גרה שם, וכל ביקור בעיר הופך לחוויה משפחתית בתוך עולם שבו כלל אני בדרך לבד. בסקווש אין הרבה כסף, אז אין משלחות גדולות. כל נסיעה היא בלי מאמן ואנשי מקצוע, משהו שכן יש לשחקנים ממצרים ומאנגליה. בטורונטו אני מרגיש עטוף. גם מיטש גולדהאר, הבעלים של מכבי תל אביב, תמיד מגיע לעודד, וזה מחמם את הלב".
איזה רגע בקריירה שלך לא תשכח?
"זה היה חודש אחרי 7 באוקטובר. הגעתי לטורניר בצרפת, והיו שם הרבה מצרים. בתחילה זה היה משחק נקי, אבל בחצי הגמר זה כבר הפך למלוכלך. שחקן מצרי שספג אזהרות פגע בי בכוונה וגרם לי לדימם בפנים. הוא נפסל, ואז התחילו איומים מצד מנהל התחרות, כולל משפטים קשים.
"פניתי מייד לשגרירות ולמשטרה המקומית שתלווה אותי. בבוקר הגמר קיבלתי שיחת טלפון מראש האיגוד העולמי, שהביע חשש אמיתי לשלומי. דיברתי עם אבא שלי ועליתי לגמר בחולצה של ישראל, וניצחתי. זה היה רגע מרגש במיוחד".
גם ככה לא קל כשאתה מגיע ממדינה קטנה בלי תמיכה מספקת.
"אחרי 7 באוקטובר זה הפך לקשה יותר ברמה האנושית. שחקנים שהיו כמו אחים שלי באנגליה כבר לא אומרים לי שלום. זה מייצר קשיים, אבל גם מחזק את הרצון להצליח".
מה אפשר לאחל לך?
"להגיע כמה שיותר רחוק בדירוג העולמי, וכמובן לאולימפיאדה".
