לא היינו מחשיבים את דימונה מעוז ספורט - אך בחודש האחרון נפרצה הדרך כשמועדון טניס השולחן מכבי דימונה השתלט על הענף: קבוצת הנשים השלימה זכייה בדאבל היסטורי, וקבוצת הגברים חגגה אליפות. סיפור הצלחה לאומי תוצרת הפריפריה.
המועדון הוקם ב־1990 על ידי אלכס גוחשטיין, ממייסדי הענף בדרום, וחווה שנים מאתגרות לצד עבודה יסודית ומסירות. שיתוף פעולה עם מחלקת הספורט העירונית בעשור האחרון החל את התנופה המרשימה. בתוך שלוש שנים שולש מספר השחקנים במועדון - 38 ספורטאים בני 9 עד 76.
קבוצת הגברים, הנשענת על שילוב בין שחקנים בעלי ניסיון בינלאומי לבין ותיקים מקומיים, כוללת את שמעון רבינוביץ' המנוסה, את קיריל שבץ הרוסי שמשחק גם בפורטוגל ובספרד, את רומן דריפסקה מאוקראינה שקיבל אזרחות לפני שלוש שנים, ואת רונאל דוידוב שצמח במועדון. בקבוצת הנשים מככבות אלינור דוידוב (אחותו של רונאל) ואלינה רוב. על הניהול המקצועי של שתי הקבוצות אחראי איגור דוידוב, אביהם של רונאל ואלינור.
לאחר ההישגים ההיסטוריים, במועדון שואפים להרחיב את הפעילות, לקדם את מעמד הנשים בענף, לבסס את מעמד הקבוצות בליגות הבכירות ובהכרה ארצית ולהמשיך לטפח את הדור הצעיר.
"תאמינו ותגיעו רחוק"
מנהל המועדון, פבל פרנקל, מסביר את ההצלחה: "לאורך השנים היתה אצלנו המון השקעה מצד המועדון והגורמים העירוניים. מדובר בשאיפה ארוכת טווח, שהתחילה עוד בשנת 1990, כשהיינו חוג קטן. אנחנו פועלים כמועדון מקצועי מאז 2015, ועובדים כדי להגיע לרמות הגבוהות באמת".
איך העיר מגיבה להצלחתכם?
"בצורה חיובית מאוד. יש תחושת גאווה, חיכו לרגע הזה שנים. הוזמנו לפגישה עם ראש העיר. אין ספק שטניס השולחן הפך לענף הספורט המוביל בדימונה. אין ענף אחר שמתקרב לרמת ההישגים שצברנו. אנחנו מקווים להמשיך להתפתח".
מה בכל זאת גרם לכם "להתפוצץ" דווקא עכשיו?
"זה לא קרה ביום אחד, זו תוצאה של דרך ארוכה. עשור של עבודה מקצועית כמועדון, ומסורת של עשרות שנים. בעבר היו שחקנים מדימונה שייצגו מועדונים אחרים, וכיום הם מייצגים את העיר שלהם. היתה הרבה מאוד עבודה קשה, השקעה כלכלית אפשרה להביא שחקן זר ולפתח את הצעירים, והכי חשוב - שיתוף פעולה פנימי בתוך המועדון ותמיכה של העיר".
איך בכל זאת מצליחים לצמוח בפריפריה?
"האמת היא שבטניס השולחן דווקא יש ייצוג טוב לפריפריה, גם ביחס לענפים אחרים. כדי שמשהו ישתנה ברמה הלאומית, חייבים שהילדים יידעו שאם הם מתמידים בספורט ומצליחים - זה יכול להיות מקצוע. כמו שמהנדסים או רופאים יודעים שהם יתפרנסו מזה, כך גם ספורטאים צריכים לראות עתיד ברור. כל עוד התנאים לא מאפשרים קיום כלכלי הוגן - קשה לשכנע את הצעירים להישאר בתחום".
מה המסר שאתה רוצה להעביר לילדים בדימונה?
"תעשו את מה שאתם אוהבים, ותיהנו מהדרך. אם תאמינו בעצמכם - תגיעו רחוק. ההתמדה חשובה. במיוחד בטניס שולחן, נדרשות סבלנות והשקעה כדי להגיע לרמות הגבוהות".
למה דווקא טניס שולחן?
"זה ענף שמפתח את הילדים מכל הבחינות - פיזית, מוטורית, מנטלית. הוא משפר מהירות תגובה ברמה הגבוהה ביותר. מחקרים הראו שזו התגובה המהירה ביותר בין ענפי הספורט. הוא מפתח חשיבה אסטרטגית, יכולת קבלת החלטות תחת לחץ, עמידות נפשית. יש בו גם יתרון בריאותי - פחות פציעות יחסית לענפי ספורט אחרים".
אילו קשיים אתה עדיין מזהה ביום־יום של המועדון?
"האתגר הכי גדול הוא ההתמדה. הרבה ילדים מצפים להצלחה מהירה, וכשזה לא מגיע מייד - הם פורשים. זה ענף שמצריך השקעה לאורך זמן, ולא כולם מוכנים לזה. זה חבל, כי יש פה פוטנציאל גדול".
מה היית אומר למקבלי ההחלטות בספורט הישראלי על הפריפריה?
"הייתי מזכיר להם שהפריפריה היא חלק בלתי נפרד מהמדינה. ילדים בפריפריה צריכים להרגיש שהם לא מקבלים פחות, שיש להם אותם סיכויים להצליח. ספורט יכול לחשל, להצמיח שאיפות, לחנך. אם המדינה תשקיע - גם הילדים כאן יגיעו הכי רחוק שאפשר. לא רק בטניס שולחן, אלא בכל תחום".
לשמור על הייחוד
איגור דוידוב, המנהל המקצועי, מחזק את דבריו של פרנקל: "אנחנו מועדון יחסית צעיר מבחינת הישגים. כבר שבע שנים בערך אנחנו מתנהלים כמועדון תחרותי. בפועל, המועדון קיים מאז שנות ה־90, והרבה מהאנשים שמנהלים אותו כיום גדלו בתוכו. הם הגיעו כילדים ונשארו להתאמן, לעזור. חלקם הפכו למדריכים, וכיום, בזמנם הפנוי מהעבודה, הם ממשיכים לתרום".
איך אתה, כמנהל המקצועי, רואה את ההתקדמות של הענף במועדון, במיוחד בעקבות ההצלחה האחרונה?
"ההצלחה שלנו היא תוצאה של עבודה שנים ארוכות. זה סוג של פאזל, שילוב של מעטפת תומכת שאנחנו מקבלים מרשות הספורט ומעיריית דימונה, יחד עם ניהול מקצועי של המועדון. בלי התמיכה הזו - גם ההשקעה המקצועית לא היתה מספיקה, כי הכל מתחיל ונגמר בכסף".
שני הילדים שלך הם שחקנים מובילים במועדון.
"כן. הבת שלי היא אלופת ישראל לנשים כבר שנתיים ברציפות, ומובילה את מכבי דימונה שהשיגה השנה הישג היסטורי. עכשיו היא טסה לאליפות אירופה לנערות בצ'כיה. הבן שלי הוא שחקן מקצועי, בוגר מכון וינגייט. הוא חזר הביתה כשהפכנו ממועדון קטן למועדון הישגי, והיה חלק משמעותי מההצלחה של הקבוצה בשנה האחרונה".
אז לאן המועדון יכול להגיע?
"קודם כל, אנחנו רוצים להראות שזה לא מקרי. יותר קשה לשמור על הישגים מאשר להגיע אליהם. המטרה שלנו היא לבנות תשתית רחבה. חשוב לנו לשמר את זהות המועדון, שיובילו אותו שחקנים מקומיים. רוב הסגל שלנו גדל פה. זה קשה, אבל זה מה שמייחד אותנו".
הקושי בהמשכיות קשור גם להימצאותכם בפריפריה?
"ברור. שחקנים שאנחנו רוצים להביא לא תמיד מתלהבים להגיע אלינו. המרחק הוא חסם משמעותי. מצד שני, זה נותן לנו עוד יותר מוטיבציה להשקיע בשחקנים המקומיים, לגדל אותם ולהוביל איתם את הדרך".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו