לפני כשנתיים, כשבריאותו של איאן פרומן החלה להתערער, ערכו במרכז הטניס אירוע לכבודו. הגעתי מניו יורק לאירוע והיה לי רק דבר אחד להגיד לו: "בסופו של דבר, אתה מגשים החלומות". שום דבר משמעותי בחיים שלי - שחקן טניס מקצועני כעשור, מאמן טניס בישראל וארצות הברית, בעשרות שנים מאז - לא היה כתוב בעתיד של ילד משכונת נווה מגן ברמת השרון.
בגיל 11, שחקן ילדים מבטיח בישראל, הוא לקח אותי אל דיק סאביט - יהודי אלוף ווימבלדון ואוסטרליה בעברו. בתוך שנה הייתי אלוף העולם לגילי. לצד ההורים שלי, הוא היה מהאנשים החשובים בחיי והשפיע על מהלכם יותר מכל אחד אחר.
כשאני אומר שאיאן הכניס אותי ואחרים אל הטניס, זה היה במובן הרחב ביותר, הרבה מעבר לאפשרויות המקצועיות שהיו מהטובות בעולם בתקופתם. איאן לקח אותנו כילדים לצפות בווימבלדון ממרפסת השחקנים. בסיורי גיוסי התרומות בארצות הברית ובעולם כולו, לימד אותנו את הנימוסים והקודים של התנהלות בעולם הטניס. וכשכבר הגענו לגיל המתאים היה את טורניר הטניס ברמת השרון, אותו הקים. שם יכול היה לתת לנו את כרטיסי הווילד-קארד שאפשרו לנו להתחיל את הקריירה.
ואם זה נכון לחיים שלי, זה נכון לעמוס מנסדורף, הטוב בשחקני תקופתי. וזה נכון לטניס הישראלי כולו: גם שחר פאר, דודי סלע והרבה אחרים גדלו במרכזי הטניס שאותם הקים. הוא לקח ענף שלא היה קיים מעשית בישראל והגיע איתו לשחקנים טופ-20 בעולם וחצי גמר גביע דייויס. עצם הביטחון של הטניס הישראלי לחבוט ברמות הכי גבוהות לעולם לא היה מתאפשר ללא איאן פרומן.
דבר אחד שלפעמים שוכחים לגבי איאן שחוץ מהיזם והציוני הגדול שהיה, הוא היה לפני כן שחקן מעולה. בגיל 18 הגיע לסיבוב השלישי בווימבלדון, שם הפסיד לקורט נילסן הדני שהמשיך עד הגמר. אז כשפרומן ניגש לאלופים גדולים - מג׳ימי קונורס, דרך סאביט ותום אוקר - לעזור לטניס הישראלי ולהופיע בטורנירי טניס בישראל, הוא עשה זאת מעמדה של שחקן מוערך.
מפה כבר סייעו לו שלוש תכונות נדירות: ראשית, מוח טניס והבנה עמוקה של המשחק. שנית, חוש יזמות נדיר. ושלישית, כריזמה ותשוקה והאנרגיה לצאת ולהפיץ את הבשורה. הוא היה נואם בחסד, עם חוש הומור נפלא, וראיתי בעיניים איך אנשים שהתכוונו לתרום 1,500 דולר, תרמו יותר מפי עשר מכך למרכזי הטניס. הוא שכנע אנשים לעלות לישראל ולאמן בה טניס. ובתוך כל עבודת היזמות הזו, מצא תמיד את הזמן לרדת למגרש ולהראות לי ולילדים שיבואו אחרי את סוד הסרב אנד וולי שלמד על מגרשי הדשא של דרום אפריקה בצעירותו.
עם הכסף הזה הוא יצר חזון שאפתני נדיר גם במושגי העולם כולו. הכל חינם: מגרשים, מחבטים, כדורים, ציוד ומאמנים. קונספט כמעט בלתי קיים בענף שעד היום מתקשה להגיע לאוכלוסיה כולה. בתחילה ברמת השרון אבל כך גם ביפו וקרית שמונה. בשלב מסוים זה כבר לא התאפשר בישראל ואולי איבדנו את הקשר להרבה כישרונות. אני אישית לא הייתי מגיע להיות מקצוען ללא המפעל השאפתני הזה והטניס הישראלי ייצר שחקני טופ 20 לא רק מערי המרכז, אלא גם מקרית שמונה. אין עדות גדולה מכך לציונות שתדלקה את איאן בכל אשר עשה.
מי שמכיר אותי יודע שנדיר מאד לראות אותי עצוב. הטניס נתן לי חיים מצוינים ואני מברך על כך. תחושת העצב שמלווה אותי ביממה האחרונה מאוד לא מוכרת לי ואני מוצא נחמה אחת. סיפרו לי שגם בימיו האחרונים איאן לא איבד דבר מחוש ההומור שלו ועד השבוע האחרון סיפר לאנשים סביבו בדיחות על טניס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו