"בלי הפציעה אולי לא הייתי במשחקים הפראלימפיים בפריז - זה הגורל שלי"

משלחת ישראל למשחקים הפראלימפיים בפריז גדלה השבוע בשני ספורטאים נוספים, לאחר שצמד החותרים שחר מילפלדר וסאלח שאהין השיגו את הכרטיס בתחרות ההזדמנות האחרונה בשווייץ. הם סיימו אותה במקום השני והפכו להפתעה הגדולה במשלחת המונה כיום 24 ספורטאים.

השניים מתאמנים יחדיו רק בשנה וחצי האחרונות, אך לאחר שבהזדמנות הקודמת דרך אליפות העולם הם פספסו ב־32 מאיות את הכרטיס המיוחל, הוועד הפראלימפי וההתאחדות לספורט נכים האמינו שהם יעשו את זה, מה שבסופו של דבר קרה.

שאהין בן ה־42, דרוזי משפרעם, עבד כמאבטח במערך הממלכתי של רשות שדות התעופה במחסום קרני בגבול עזה. ב־2005 נפצע בפיגוע בעת מילוי תפקידו, בזמן ששלושה מחבלים חדרו למקום ושאהין היה הראשון לחתור למגע.

הוא נפגע מארבעה קליעים בפלג גופו התחתון והמשיך לנהל קרב יריות. שאהין חיסל את המחבל ופונה לבית החולים רמב"ם והוגדר במצב אנוש. באותו פיגוע משולב נרצחו שישה אזרחים ישראלים וחמישה נפצעו. על תפקודו האמיץ באירוע הוא קיבל שני ציונים לשבח.

שותפתו לסירה, מילפלדר בת ה־26 מבית יצחק, חלתה בסרטן בגיל 16, כשבמהלך ההתמודדות הוציאו לה חצי מהאגן. כיום היא נעזרת בקב הליכה. "מאז הפציעה כל החיים שלי השתנו, התהפכו ב־180 מעלות", מספר שאהין ל"ישראל היום". "מבן אדם עצמאי שעושה הכל לבן אדם שצריך עזרה. הייתי מאושפז שלושה חודשים וחצי בבית חולים, בתהליך השיקום התחלתי לשחק כדורסל בבית הלוחם חיפה וב־2019 הצטרפתי לנבחרת החתירה.

"עכשיו הספורט בשבילי זה דרך חיים. כל החיים עשיתי ספורט ובצבא הייתי צנחן, ואז עשיתי את קורס המאבטחים עם מיונים מאוד מפרכים. הספורט זה הדבר שהוציא אותי מהפציעה כביכול. למרות הפציעה, הספורט הביא אותי למקומות שלא הכרתי שאני יכול להתמודד איתם. לפני שהגעתי לחתירה, עם שני אימונים אינטנסיביים ביום, שישה ימים בשבוע, שיחקתי כדורסל יותר בשביל הנפש, אבל זה פחות פיזי".

איך היה החיבור לענף החתירה?

"לפני 2019 לא הכרתי אותו, ואם הייתי מכיר הייתי בטוח מצטרף אליו", אומר שאהין. "חיפשו חותר לרביעייה שהיתה, והגובה שלי הוא 1.93 מ' - מתאים לענף הזה. זה ענף מאתגר ולא פשוט בכלל. הוא לא רק פיזי, אלא גם מאוד מנטלי. כשאני חותר בסירה זוגית זה מעבר לחתירה, כי צריך לעבוד עם שותפה לדרך וצריך להתחבר ולעשות את הדרך ביחד. לחתור לבד בסירה זוגית - זה לא עובד".

מילפלדר מוסיפה: "אני הגעתי דרך החותרת מורן סמואל. ספורט זה החיים שלי, אני לא עושה שום דבר חוץ מלנסות ולהשיג מדליה אולימפית. אני מתכננת להתחיל ללמוד אחרי המשחקים, אך לפני זה צריך להפציץ בפריז. אני שמחה שעשיתי את העצירה הזאת בחיים, זה נותן לי המון".

איך שיתוף הפעולה שלכם?

שאהין: "תענוג. יש הבנה, יש כבוד, יש סנכרון, אנחנו מתאימים זה לזו מכל הבחינות. אנחנו צמד שעובד למען המטרה הזאת. מהאימון הראשון היה חיבור ממש טוב, הצבנו לעצמנו מטרות, דרך, ועצרנו את כל החיים במטרה להגיע למשחקים. והעבודה הקשה השתלמה - הנה אנחנו פה, הגענו לאן שרצינו.

"אני ראיתי מטרה אחת מול העיניים והיא להגיע למשחקים, אבל גם להשאיר חותם. בשביל להתאמן יחד אני נוסע כל יום משפרעם 115 ק"מ למרכז דניאל לחתירה בתל אביב, ועכשיו, כשאני שם, זו תחושה שקשה לתאר אותה".

מילפלדר: "יש לנו שיתוף פעולה יוצא דופן, אנחנו זוג שמקשיבים אחד לשנייה. סירה זוגית זה הקלף המנצח, להיות מסוכרן ולסמוך אחד על השני. עברנו דרך ארוכה ביחד, למדנו אחד את השנייה, וזו הסיבה שהצלחנו להביא את הכרטיס".

"חשיפה מצריכה עבודה"

למה אנחנו לא רואים יותר דרוזים בספורט?

"יכול להיות שזה עניין של חשיפה. אולי גם חוסר מודעות, חוסר התעניינות", מסביר שאהין. "אני אוהב אתגרים ולהגיע עד לקצה, והענף הזה שאב אותי לתוכו. יש דרוזים שמשחקים כדורגל, אבל אני לא מכיר ספורטאים תחרותיים. עכשיו, כשאגיע למשחקים האולימפיים, אני חושב שנראה יותר התעניינות".

מילפלדר: "צריך גם חשיפה של המדינה, זה מצריך עבודה ושיתחיל מגיל צעיר, זה לא משהו מיידי. מקווה שהעובדה שסאלח הביא את הכרטיס תופץ בקהילה ותגרום לעוד אנשים להצטרף אלינו ולהגיע לייצג את ישראל בתקופה כזאת, זה מאוד מרגש".

כשאתם רואים את כל הפצועים במלחמת חרבות ברזל, תמליצו להם ללכת לעשות ספורט?

שאהין: "ברור. כשאני נפצעתי לקח לי הרבה זמן להשתקם ולקבל את הפציעה, וכמה שתדחה את ההבנה והקבלה שנפצעת, בסופו של דבר אתה צריך לקבל את זה ולקחת את עצמך בידיים ולהביא את עצמך למקסימום. הספורט הוא המפלט הכי טוב שאפשר לצאת ממנו בכל משבר ולהבין שכשנפצעים זה לא סוף העולם.

"אני נפצעתי ברגל שמאל, במפרק הירך ובבטן והוגדרתי במצב אנוש, כי נקרע לי גם העורק הראשי ברגל. בבית החולים נכנס אלי הפצוע הכי קשה בצה"ל אז, דרוזי משפרעם. הוא היה קטוע שתי ידיים ורגליים ועיוור. הוא נכנס למחלקה והייתי במצב רוח לא טוב. לא אשכח בחיים שהוא שם את הפרותזה שלו על הרגל שלי ובא לעודד אותי. יחסית לפציעה שלו הפציעה שלי לא קיימת.

"לקבל מאדם כזה עידוד שכזה - עד עכשיו יש לי צמרמורת כשאני מדבר על זה. מרוב שהתרגשתי ירדו לי דמעות בלי קול, והוא אמר לי 'סלאח אל תבכה', כשהוא בעצם לא רואה את זה. יש אנשים עם כוחות מטורפים, והבן אדם הזה נתן לי את כל הכוח וההשראה שזה לא סוף העולם. זה המזל שלי והגורל שלי. יכול להיות שאם לא הייתי נפצע, לא הייתי מגיע להישג הזה, ולכן אני גם אלווה פצועים ואתן מהכוח שלי".

מילפלדר: "אני ממליצה תמיד ללכת לעשות ספורט, אבל הם צריכים עדיין לעבד את מה שעברו. אני מקווה שבהמשך הם יתאוששו וישתקמו, זו תהיה הדרך להתמודד. הספורט מאוד ממלא, ואנחנו אולי מאלה שפותחים את הדלת. בתחילת המלחמה עברתי בבתי חולים לחשוף את הענף ולהראות להם שיש אופק".

מה נראה בפריז?

"המשימה הראשונה בוצעה, אבל המטרה העיקרית לא הושגה עדיין. אנחנו חייבים לעלות על הפודיום בפריז", מכריז שאהין. "להגיע למשחקים האולימפיים זה וואו, אבל להשאיר חותם - זה מה שאנחנו רוצים".

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

מילפלדר מחזקת: "אנחנו נעשה את הכי טוב שלנו, ואני מאוד מקווה שנצא עם מדליה בסוף הדרך".