שחקנית הבדמינטון הפראלימפי נינה גורודצקי מנסה בימים אלה להשיג את הכרטיס למשחקים בפריז בקיץ, ובכך להבטיח את השתתפותה בפעם השנייה ברציפות באירוע הספורט הגדול ביותר בתבל, חלומו של כל ספורטאי.
גורודצקי בת ה־43 עלתה לארץ מגיאורגיה כשהיתה בת 10. בגיל 17 נפצעה קשה בתאונת דרכים ומאז היא משותקת בשתי רגליה. במסגרת השיקום הגיעה לפעילות בבית הלוחם חיפה והחלה להתאמן בשחייה ואחר כך עברה לבדמינטון בכיסאות גלגלים. מאז 2013 היא נשואה לדור קסל, שהיה המאמן שלה, והם הורים לשני ילדים, נוה בן 10 וגיא בן 3.
הרזומה של נינה הוא עשיר ומפואר. כבר ב־2007 היא הוכתרה לסגנית אלופת העולם, וכעבור שנה הפכה לאלופת אירופה בדרכה לתפוס את המקום הראשון בדירוג העולמי. ב־2008 השיגה את הזהב באליפות אירופה ומאז הוסיפה בתחרות היבשתית זהב נוסף, פעמיים הוכתרה כסגנית והוסיפה עוד חמש מדליות ארד.
מתקפת הפתע של מחבלי החמאס בשבעה באוקטובר ופתיחת מלחמת חרבות ברזל, גרמה ללא מעט אנשים לעזוב את חיי היום־יום כדי לעלות על מדים ולהתגייס להגנה על המדינה. אחד כזה, הוא דור, בעלה של נינה, שגויס מהרגע הראשון למשך ארבעה חודשים, כשהיא נשארה בביתה בקריית טבעון, כיחידה שמטפלת בילדים. בעקבות כך, בתקופה הראשונה למלחמה לא יכלה להתאמן כרגיל.
"זאת היתה תקופה מאוד לא פשוטה", מספרת גורודצקי. "אני גם עובדת בבית ספר כיועצת חינוכית וגם מתכוננת לאולימפיאדה, ובזמן הזה בעלי היה ארבעה חודשים במילואים, במשך חודש וחצי הייתי ימים מלאים עם הילדים בבית ורק בהדרגה הם החלו לחזור לשגרה. התחזקתי מזה ולמדתי איך להתנהל בתקופות מאתגרות, ונראה לי שצלחנו את המצב".
מה עבר עלייך באותה תקופה?
"בחודש הראשון כלל לא נסעתי לתחרויות שהיו חשובות בדרך לפריז. בזמן הזה גם לא היו אימונים, כי כל המקומות היו סגורים. כשהילדים חזרו לשגרה חלקית, בשעות הבודדות שהם היו במסגרות, הספקתי להתאמן".
זה פגע בך?
"בוודאי, אלו היו אימונים לא בתדירות שהייתי רוצה לעשות וגם פספסתי תחרויות, אבל עשיתי כל מה שאפשר והתאמנתי בכל פעם שהמגרש היה פנוי. גם המגרש הקבוע שאני מתאמנת באור עקיבא, הפך במלחמה לחמ"ל אז חזרתי להתאמן בבית הלוחם. המגרש שם לא תמיד פתוח וגם כשכן השעות היו מורכבות, כי אני לא היחידה שמתאמנת שם".
רק לאחרונה, חזרה נינה מאליפות העולם בתאילנד עם מאמנה לאון פוגץ, שם נוצחה ברבע הגמר, והרוויחה נקודות דירוג חשובות במאבק לקבלת כרטיס למשחקים, אך ההכנה לשם כלל לא היתה אידיאלית. "עשיתי את המקסימום האפשרי וכך יצאתי לאליפות העולם", היא מספרת. "הרגשתי שזה השפיע עלי. הפסדתי ברבע הגמר ואולי אם הייתי מתאמנת הרבה יותר, היה אפשר להגיע יותר רחוק, אני מאוד ריאלית. הטובות ביותר הגיעו לרבע הגמר בזמן שאני הגעתי בלי להתאמן כמו שצריך".
קיבלת באליפות תגובות מקולגות על המלחמה?
"אנחנו לא מדברות על פוליטיקה בתחרות. יש לי חברות מאוד קרובות, בעיקר אירופיות, שאני נפגשת איתן כשאני בחו"ל. במהלך המלחמה כולן כתבו לי ושאלו לשלומי. הן רצו שאגיע אליהן להיות עם המשפחה והתעניינו בשלום בעלי, אבל לא שיח פוליטי. באליפות היו גם שחקנים מעירק, אינדונזיה ומצרים ולהפתעתי גם הם הגיעו ושאלו מה קורה, אבל לא נתקלתי במצבים לא נעימים. יכול להיות שהם חשבו משהו בינם לבין עצמם, אבל לא הופנתה כלפיי שום אמירה".
כמה חשוב לך בימים אלה לייצג את המדינה?
"בכל סיטואציה חשוב לייצג את המדינה, בטח עכשיו כשקשה. חשוב לי לייצג את ישראל כי המדינה נותנת ודואגת. בלי המדינה לא היתה לי את כל המעטפת של הוועד הפראלימפי, בבתי הלוחם ולא הייתי מגיע למקומות אליהם הגעתי. אני מרגישה גאווה גדולה לייצג את ישראל".
ענף הבדמינטון לא מפותח מספיק בישראל, מה הסיבה לכך?
"זה ספורט לא פשוט. הוא ספורט פחות פופולרי בארץ, כי כולם נוהרים לכדורגל וכל אחד רוצה להיות מסי. בספורט שלנו לוקח בערך שנתיים עד את מתחילה להיות בסדר בענף. הרבה ילדים נכנסים ורואים שזה משחק לא קל, ולכן הם פורשים והולכים למקומות אחרים. בדמינטון דורש הרבה טכניקה, קואורדינציה, הרבה תנועה, קשר עין יד. זה ספורט ממש מורכב ומה לעשות הוא לא פופולרי, מתי ראית פעם אחרונה משחק בדמינטון בטלוויזיה?".
אז נראה אותך בפריז?
"לפי מה שאני מבינה אני כבר כמעט באולימפיאדה. אני נמצאת בתוך הדירוג ואני מקווה שאכנס בפעם השנייה למשחקים. רק בעוד חודש
