באליפות העולם ב-MMA לפני שנה באבו דאבי, יבגני שינקרבסקי הישראלי בן ה-25 היה רחוק רק שני ניצחונות ממדליית זהב: "בערב שלפני הקרב המכריע, כבר סיימתי את האימון וישבתי בסאונה כדי להוריד את הקילוגרמים האחרונים לשקילה" הוא מספר ל"ישראל היום". "התקשרו אלי מהאיגוד הישראלי ואמרו לי שבדיקת הקורונה שלי חיובית. ישבתי לבד בחדר עם דמעות. יכולתי להיות אלוף עולם אבל התוצאה עצרה אותי".
שום דבר לא הלך לשינקרבסקי בקלות מאז שעלה לארץ מאוקראינה; בגיל 14, הוא צפה בסרט אלוף ללא עוררין, והחליט שהוא רוצה להתחיל להתאמן ב-MMA: "אחי הגדול קנה לי כמתנה ליומולדת מנוי למכון של מושיק קידר ודודי בן זקן", הוא מספר על תחילת הדרך. אבל המצב הכלכלי בבית לא איפשר לו להמשיך להתאמן, והוא עזב את הקבוצה בלי להודיע למאמנים: "התביישתי. שנתיים לא התאמנתי, עד שיום אחד פגשתי את מושיק. סיפרתי לו על הבעיות הכלכליות והוא עזר לי לחזור להתאמן – מאז חזר לי הניצוץ".
היום (ראשון) הוא יתחרה שוב באליפות העולם של ארגון IMMAF, במטרה לשפר את ההישג שלו מאבו דאבי, אז זכה בארד. זאת תהיה התחרות האחרונה שלו תחת האיגוד הישראלי, לפני שהוא יעבור לקריירה המקצועית שלו וינסה להגיע אל ה-UFC. רגע לפני, הוא מספר בראיון על הדרך המרתקת שעבר.
איך זה להיות לוחם MMA בישראל?
"אני מתאמן שלוש פעמים ביום. עברתי בין הרבה עבודות מזדמנות כדי להתפרנס ועצרתי בוולט, כי זה מאפשר לי להיות גמיש בשעות העבודה ולהתמקד בקריירה. ויתרתי על החיים האישיים שלי וכל שקל שאני חוסך אני משקיע במחנות אימונים בחו"ל. התאמנתי כבר באנגליה, פולין, אוקראינה ותאילנד. הפסדתי שלוש שנים של אימונים בשירות הצבאי שלי, אז יש לי פערים להשלים".
מאיפה מגיעה המוטיבציה שלך?
"כשגרנו באוקראינה ההורים השאירו אותי ואת אחי אצל סבא וסבתא, והיו נוסעים לעבוד בעיר אחרת. לפעמים הם היו ישנים ברחוב. המצב היה קטסטרופה, וברגע שהייתה לנו הזדמנות לעלות לארץ קפצנו על זה בלי לדעת מה יהיה - עלינו בלי דולר אחד בכיס. כל הילדות שלי ראיתי איך ההורים ואחי הגדול עובדים מהבוקר עד הערב במספר עבודות. אחי פרש מהלימודים בגיל 14 כדי לעזור למשפחה ולהביא אוכל הביתה, לא משנה אם הם היו חולים או פצועים תמיד היו יוצאים לעבוד.
"הם עשו הכל בשביל שתהיה לי הזדמנות להצליח בחיים, אז אין לי אפילו לרגע מחשבה של לפספס אימון או יום עבודה. כל קרב שאני עולה אליו, אני תמיד חושב על זה שאני חייב להצליח כדי שאוכל לתמוך כלכלית במשפחה שלי. אני לא רוצה לראות את ההורים שלי עובדים קשה בגיל 60".
זה ענף מאוד מסוכן.
"פציעות הן חלק מהספורט, ואין מה להתרגש מזה. ב-2020 התכוננתי לתחרות קטנה בארץ, ונפלתי לא טוב באימון והרגשתי כאב בברך. היה לי קרע חלקי במניסקוס. חזרתי לאט לאט להתאמן, ואחרי חצי שנה כבר לא זכרתי באיזו ברך הייתה הפציעה".
אבל בטוח שיש רגעים קשים.
"בקרב הראשון שלי באליפות העולם הקודמת, נלחמתי מול אלוף מקסיקו. עשיתי כמה טעויות של חוסר ניסיון: הוא נתן לי ברך לגוף, סגר עלי חניקה, והתחיל לזרוק מכות. הרגשתי כאילו הכל בסלואו מושן ואמרתי לעצמי: 'לא הגעתי עד לכאן כדי להפסיד ככה'. שרדתי עד סוף הסיבוב, עשיתי סוויץ' בראש וחזרתי וניצחתי בצורה דומיננטית את הקרב. אתה לומד משהו על האופי שלך כשאתה יוצא ממצבים קשים – מאז אני כמעט ולא חושש".
נתן לוי וינאל אשמוז שהגיעו ל-UFC נותנים לך תקווה?
"זה מדהים שיש כבר שני לוחמים ישראלים בליגה הכי גדולה בעולם, הם השראה בשבילי. כל קרב וכל מחנה אימונים שאני עובר אני מבין שזה לא בגדר חלום. עבדתי עם לוחמי UFC ואני לא רחוק מהם ברמה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו