מאז היתה ילדה, הטריאתלטית הגר כהן־כליף חולמת רק על דבר אחד - להגיע לאולימפיאדה. לפני שנתיים החלום שלה כמעט התנפץ לרסיסים, כשמצאה את עצמה בבית החולים לאחר סדרת התעלפויות ופרכוסים.
המצב הלך והחמיר, ובכל פעם שזה קרה היא גם עברה דום לב של כחצי דקה. בסופו של דבר, לרופאים היתה אבחנה חד־משמעית: הספורטאית הצעירה בת ה־22 מהוד השרון התבשרה שהיא סובלת מאפילפסיה.
כהן־כליף החלה להתאמן בגיל 8 בשחייה בעקבות אחיה, אבל היא העידה שהיא לא היתה כל כך טובה בזה, וכדי להוציא אנרגיה העבירו אותה הוריה לטריאתלון.
בגיל 16 עברה לאקדמיה למצוינות בספורט וצורפה לנבחרת.
שנה מאוחר יותר היתה זו הפעם הראשונה שהחלה להתעלף, אבל אף אחד לא ידע למה. היא אושפזה בבית החולים שניידר לילדים. הרופאים טענו שזה בגלל הלחץ מהספורט והיא קיבלה תרופות, ואחרי חודש פתאום הכל הפסיק והיא חזרה לשגרת האימונים.
אלא שהכל חזר לפני שנתיים. הפעם זה היה קשה יותר, כשבסופו של דבר היא שכבה על שולחן הניתוחים והותקן לה שבב בלב. היא קיבלה תרופות, אבל ידעה שהיא לא מוכנה לוותר על החלום וחזרה לאימונים. היא עברה להתאמן באיטליה, ובקרוב תצטרף לסבב כדי לצבור נקודות ולהשיג את הכרטיס למשחקים האולימפיים בפריז 2024.
"בגלל ההתעלפויות הפסקתי להתאמן שנה", מספרת כהן־כליף על מה שעברה. "אסור היה לי להישאר לבד, לקח המון זמן לגלות מה יש לי, אבל אני הרגשתי שזה מגיע. היתה לי סחרחורת, וזה היה מין סימן בשבילי. אני שמחה שעלו על זה".
איך הסביבה מגיבה כשאת מתעלפת?
"בהתחלה זה היה מפחיד. גם אפשר לראות את זה באק"ג - ממש רואים קו כזה ישר של הדופק. לפני הניתוח היו התעלפויות קלות, ובגלל שאני מרגישה שזה מגיע, הדבר לא בא להם בהפתעה. ממש הייתי אומרת לאמא שלי שאני עומדת להתעלף ונשכבת על הרצפה. אין יותר מדי מה לעשות, רק שומרים שלא אבלע את הלשון או שלא אדפוק את הראש ברצפה".
הרופאים לא שאלו למה בכלל את עושה ספורט?
"יש לי רופאת ספורט מדהימה - נעמה קונסטנטיני. היא ליוותה אותי מגיל צעיר. היתה לי אופציה לשים קוצב לב או לעבור את הניתוח שעברתי, שהוא די חדש. רק חמישה אנשים עברו אותו בזמנו. לא הייתי מוכנה לעזוב את הספורט, זה החיים שלי.
"יש פחד, ומנטלית זה השפיע נורא, אבל לא עצרתי את החיים. עכשיו אני על כדורים ואני מאוזנת, מנסה לאמץ אורח חיים בריא כמה שאפשר. עם האפילפסיה שלי יש יותר סיכוי שלא אצליח לאכול או לישון טוב, אבל אני יודעת מתי אני מותחת את הגבולות שלי. בלי הספורט היה יכול להיות רע יותר".
אין פחד שיום אחד תעמדי על קו הזינוק באולימפיאדה עם כל הלחץ ותתעלפי?
"דוגרי? כן. אבל באותה נשימה אפשר להגיד שבן אדם רגיל יכול ללכת ברחוב ולקבל התקף לב. אני לא עוצרת את החיים שלי, יודעת שזה יותר מסוכן, אבל מנסה לשמור כמה שאפשר. שאלתי את הרופא למה רק בגיל 20, והוא אמר שהיה צריך להיות הטריגר של הספורט, זה לימד אותי לשחרר ולתת את השקט. אז ברור שיש סיכוי, אבל זה לא יעצור אותי".
קרה לך כבר שהתעלפת באימונים או בתחרויות?
"קרה לי באימונים. בתחרות הראשונה שחזרתי אליה אחרי שנה היתה לי סחרחורת, אבל לא התעלפתי. זו היתה כנראה סחרחורת מנטלית".
למה הגעת לאיטליה?
"אחרי ניתוק של שנה הייתי רגל וחצי בחוץ וחשבתי לפרוש, כי זה לא היה אידיאלי. עשיתי עם המאמן שלי סימונה מחנה אימונים באיטליה, וכתבתי פוסט על מה שעברתי. המאמן כתב לי שהוא רוצה שאגיע לאיטליה לנסות להתאמן חודשיים, ואמרתי לעצמי שאני צריכה לתת לעצמי את הצ'אנס הזה.
"אני יודעת שרק באיטליה אגיע להישגים שאני רוצה, שזה כמובן האולימפיאדה. כרגע אני מאוד צעירה, אלופת העולם האחרונה היא בת 32. אם אגיע לפריז זה יהיה בונוס, אבל לוס אנג'לס 2028 זו המטרה הגדולה. מה שלמדתי בתקופה הזאת באיטליה זה שאני ממש אוהבת את הספורט הזה".
איך לא היו לנו עד היום טריאתלטיות באולימפיאדה?
"יש בארץ בגיל הנערות בנות מאוד חזקות. נכון שהרבה פורשות, וגם אני הייתי קרובה לזה. אולי אין מענה לבנות. אחרי שסיימנו את הפנימייה, משהו במעבר בין הנוער לבוגרים לא הסתדר. עצוב לי על זה, כי מה שעושה מדינה חזקה זה העומק, ולנו זה יותר קשה מכל מקום אחר".
לכל העדכונים החמים על שמינית הגמר - בערוץ הטלגרם מונדיאל המיוחד
אילו הבדלים את רואה בענף בין ישראל לאיטליה?
"באיטליה אני עורכת הרבה יותר אימונים בשבוע, הרבה יותר נפח, אירובי ופחות עצימות. אני מאושרת שהייתי בווינגייט, אבל כשעברתי לאיטליה הבנתי ששם מתנהלים באורח הרבה יותר מסודר ומקצועני".
איך את מצליחה לשרוד לבד תקופה ארוכה במדינה זרה?
"זה לא פשוט, ויש ימים שאני מתקשרת לאמא ואומרת 'תזמיני לי כרטיס חזרה לארץ'. הקושי האמיתי היה לחזור אחרי הפסקה של שנה. זה מנטלי, ועוד לעבור את זה לבד, אז בכלל. לפעמים אני בוכה בלילות, אבל זה החלום שלי. בכל פעם שקשה אני מזכירה לעצמי את המטרה ומוכנה לעשות הכל למענה. מקווה שבסוף זה ישתלם".
