כשמאיה גושן עלתה לאוטובוס שייקח אותה בחזרה מאולם הג'ודו שבטשקנט למלון, ופתחה לראשונה את הטלפון, ההודעות לא הפסיקו לזרום. שעה קודם לכן היא היתה חתומה על אחד ההישגים הגדולים של הג'ודו הישראלי, עם מדליית הארד כחול־לבן הראשונה אי־פעם בתחרות הקבוצתית באליפות העולם.
ואם זה לא מספיק, קיבלנו מגושן גם את אחד הרגעים המרגשים באליפות כשבסיום הקרב המכריע שלה, שהבטיח את המדליה לנבחרת, היא עזרה ליריבתה ההולנדית סאנה ורמיר, שנפצעה בברכה, לרדת מהמזרן ולקבל טיפול במקום לחגוג עם חבריה - רגע אנושי ומרגש שזכה ללא מעט תשואות.
"ייקח לי זמן לעכל את מה שהיה", מספרת גושן בראיון מיוחד ל"ישראל היום". "היא נפצעה ולא ידעתי אם היא תמשיך או לא, וברגע שאמרה שלא - ידעתי שעשינו את זה. זו היתה תחושה מטורפת וכיפית, פשוט ניסיתי ליהנות מאותו הרגע וזה היה לא נורמלי".
את הבאת את הנקודה המכרעת.
"עשינו את זה יחד. נכון שאני הייתי הקרב האחרון והמכריע, אבל זאת היתה עבודה קבוצתית, ואני ממש שמחה שזה נגמר ככה ומקדישה את המדליה להורים שלי, שהם הגב שלי ותמיד תומכים בי".
איך יצאתם משבוע לא פשוט ללא מדליות אישיות?
"מבחינתי הרגשתי שקצת פספסתי את עצמי, ושדברים יכלו להיגמר אחרת והם לא קרו כמו שציפיתי. זאת היתה אליפות העולם הראשונה שלי. בהכנות הרגשתי מעולה, עם שלושה שבועות של מחנה אימונים שבו חשתי שהכל עובד כמו שצריך. גם ממש נהניתי לעמוד על המזרן בבמה כל כך גדולה. בנבחרת נתנו את הכל ביום האחרון, כל מה שנשאר, ועשינו את הכי טוב שלנו".
זו הפעם השנייה ברציפות אחרי טוקיו שמשיגים מדליה בתחרות הקבוצתית. מה מייחד כל כך את הנבחרת?
"נראה לי שאנחנו מגובשים מאוד, למרות שאנחנו לא מתאמנים יחד. נכון, יש את נבחרת הנשים בנפרד מנבחרת הגברים, אבל כל אחד דוחף את השני, כולם תמכו והרימו זה את זה, אם ניצחו או הפסידו. כולם באו לעשות זאת בשביל הקבוצה".
מהקורה בהתעמלות למזרן הג'ודו
הדרך לרגעי התהילה של גושן (22) היתה רצופה מהמורות. כילדה כמעט פספסה את הג'ודו, לאחר שבכלל החלה בחוג התעמלות קרקע ביישוב צורן, אך בגיל 7 שכנעה את אביה לעבור לאולם הסמוך, שנראה לה הרבה יותר מגניב.
שם פגשה גושן לראשונה את הענף, כשהגיעה לאימון ב"מרכז הישראלי לג'ודו" בהדרכת מדליסט הארד האולימפי מברצלונה 1992 אורן סמדג'ה, המשמש כיום כמאמן הלאומי של הגברים - ומייד נשאבה להטלות, לאיפונים ולאימונים המפרכים.
ההצלחה היתה מסחררת. היא החלה לקטוף מדליות בתחרויות הלאומיות, אלא שבגיל 14 הכל נעצר בעקבות מעבר לסינגפור למשך שנתיים בעקבות עבודתו של אביה. אף שהתאמנה במועדון מקומי ונסעה לאימונים גם ביפן, זה לא היה אותו הדבר. כשחזרה, גושן הצטרפה לנבחרות הצעירות, והביאה קבלות. השיא היה בנובמבר 2020, כשזכתה במדליית הכסף באליפות אירופה עד גיל 23, אבל אז נפצעה בכתף ועברה ניתוח והליך שיקום של שמונה חודשים.
רק בתחילת השנה הנוכחית חזרה גושן לתחרויות הסבב, אלא שהפעם זאת היתה טבילת האש בבוגרים. ההתחלה לא היתה קלה, אבל מאמן נבחרת הנשים, שני הרשקו, המשיך להאמין בה. בחודש יוני האחרון היא השתתפה בגרנד סלאמים במונגוליה ובהונגריה, שם נעצרה בקרב על מדליית הארד וסיימה חמישית.
"השנה האחרונה היתה מטורפת מבחינתי", מספרת גושן. "כל 2021 לא התחריתי בכלל, וגם השנה הזאת לא התחילה טוב אחרי שבשתי התחרויות הראשונות הפסדתי בקרב הראשון וגם באליפות אירופה. אבל אז התחילו תחרויות הקריטריון האולימפי ודברים החלו לזוז בצורה טובה יותר. הרגשתי שדברים התחילו להתחבר עבורי ולהשתפר".
ממה זה נובע?
"הייתי צריכה זמן לעצמי כדי לחזור לתחרותיות. האימון אף פעם לא דומה לתחרות, וגם חזרתי ישר לבוגרות. אבל אני חושבת שהדברים הולכים ומשתפרים, ומקווה להראות את זה גם בתחרויות הבאות - גרנד סלאם אבו־דאבי ובאקו, ואז במאסטרס בירושלים שעומד להיות מטורף. אני צריכה לעשות תיקון לגרנד סלאם תל אביב".
איך התגברת על הקשיים?
"יש צוות גדול סביבי שעוטף אותי כל יום, כל היום, בנבחרת ובמועדון. כשאני למטה וקשה, אני אף פעם לא לבד. יש לי חיבור טוב עם שני (הרשקו - א"א), שמאוד תמך והאמין בי. גם כשדברים לא הלכו בכלל כמו שרציתי וציפיתי - הוא תמיד היה שם להרים אותי ולתת לי ביטחון שהכל אפשרי".
יש כבר מחשבות על האולימפיאדה בפריז?
"כל הזמן יש, אבל הדרך עוד ארוכה. זה מרוץ שלא נגמר עד למשחקים האולימפיים. אני מקווה שהדברים ימשיכו לזוז בצורה חיובית ושאשיג את הקריטריון. יש עוד הרבה מטרות בדרך, ואני רוצה להמשיך להשתפר, להביא את עצמי לידי ביטוי ב־100 אחוז ולממש את כל הפוטנציאל שלי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו