עמוס מנסדורף: "קיבלתי עור ברווז"
דירוג שיא: 18
הישג שיא ברמת השרון: זכייה (1987)
"אני יכול לדבר שעתיים על הטורניר הזה. אני מכיר אותו מהשנה הראשונה שלו שהייתי אוסף כדורים, ועד לזה האחרון ב-1996. יש לי הרבה זיכרונות טובים משם. הייתה פה אווירה מיוחדת. אני שמח שטורניר בסדר גודל כזה חוזר לישראל. כמובן שעכשיו הוא יהיה הרבה יותר גדול מזה שהיה פעם – מבחינת התנאים, ההפקה. זה טוב לכל מי שאוהב טניס בישראל.
אני השתתפתי בפעם הראשונה ב-1981. עם הזמן זה כבר הפך להיות עניין שבשגרה לשחק בארץ מול הרבה צופים. זה לא היה משהו חד פעמי כמו היום, שיש פה רק גביע דיוויס פה ושם. הייתי רגיל לשחק בטורניר הזה כל שנה, בנוסף למשחקי דיוויס שהיו לא מעט.
אני זוכר את סוף השבוע ששיחקתי בחצי הגמר נגד ג'ימי קונורס ובחצי השני שיחקו ברט גילברט ופיטר לונדגרן (1987, מנסדורף ניצח את קונורס והמשיך לזכייה בטורניר, צ"כ), והאצטדיון היה מלא לגמרי. את הגמר של שלמה גליקשטיין מול הרולד סולומון ב-1980 שגם אז הוא היה מלא בצורה בלתי רגילה.
קשה להשוות בין הטורניר הקודם לזה שיהיה עכשיו, הטניס הלך קדימה מכל הבחינות. האירועים שהיו פה פעם היו נהדרים נכון לתקופה ההיא ואני בטוח שהאירוע הקרוב יהיה גם יפהפה. פתאום לראות את הטניסאים הגדולים על המגרש ולא בטלוויזיה, זה הרבה יותר עוצמתי וחזק.
במרכז הירידים בת"א, שייארח את הטורניר, אפשר לקיים אירוע פנטסטי. מבחינת מיקום, נגישות, תנאים שיש למשחקים בתוך אולם. אי אפשר להבין כמה אני שמח שהטורניר הזה מגיע לפה, קיבלתי עור ברווז ששמעתי על זה. אני בטוח שיגיעו לפה הרבה שחקנים טובים".
שלמה גליקשטיין: "הרעש של הקהל הכריע את המשחק"
דירוג שיא: 22
הישג שיא ברמת השרון: גמר (1980)
"אני זוכר שהתחרות הראשונה ברמת השרון ב-1978, שעוד לא היתה ATP אלא צ'לנג'ר, היתה גם התחרות הראשונה שלי והמשמעותית, הגעתי עד לחצי הגמר. היא נתנה לי זריקת עידוד גדולה מאוד.
כשהגעתי לגמר ב-1980 מול הרולד סולומון (בחצי ניצח את המדורג ראשון לשעבר, איליה נסטסה, צ"כ), היתה לי חוויה מדהימה כי האצטדיון היה מפוצץ עד אפס מקום, לדעתי היו 6,000-7,000 איש בפנים.
בשלב מסוים סולומון הפסיק לשחק בטענה שהוא לא יכול להמשיך בגלל הרעש. זה הוציא אותי מהמומנטום, כי מאותו רגע הוא שלט במשחק והמשיך לניצחון. לי זה הפריע פחות כי הובלתי ועודדו אותי אבל העצירה הזו הכריעה בסופו של דבר.
לדעתי זה היה מהמשחקים הבודדים שנכנסה כזו כמות של צופים למגרש (מכיל כ-4,500 מקומות ישיבה, צ"כ). היום יהיה קשה למלא את זה כמו אז, והלוואי שהטורניר הזה וגם הדיוויס יחזירו קצת את הטניס שלנו למפה".
שחר פרקיס: "רבין ז"ל הגיע לראות אותנו"
דירוג שיא: 53
הישג שיא ברמת השרון: גמר (1984)
"הופתעתי לשמוע שהטורניר חוזר לישראל, בעיקר מהסיבה – הוא הועתק מרוסיה בגלל המלחמה עם אוקראינה. בעלי התחרות חיפשו מקום אחר לטורניר ומצאו אותו כאן. לדעתי בלי המלחמה זה לא היה חוזר לישראל. זה כנראה יהיה אירוע חד פעמי ולא קבוע. אבל מזל שזה קרה, זה דבר גדול לטניס הישראלי, שלא נמצא בשיא שלו.
אני זוכר ששנות השמונים היה תור הזהב איתי, עם עמוס מנסדורף, עם שלמה גליקשטיין וגלעד בלום. במשך עשור היה ייצוג של הרבה ישראלים בכל התחרויות הגדולות בעולם. איאן פרומן, מנהל המרכז הטניס בישראל יזם את הבאת הקמת הטורניר בארץ. זו היתה חוויה, כבחור צעיר ושחקן, ציפינו והתרגשנו מזה מאוד. ידענו שזה יהיה שנה אחרי שנה, הביאו את השחקנים הכי טובים – ג'ימי קונורס, ארון קריקסטין, ברט גילברט ואחרים – אנשים כבר לא זוכרים את השמות האלה. זה היה מעצים מאוד.
אני זוכר את ימי ההולדת שעשו לנו, שקריקסטין זכה בטורניר בגיל 16 (הצעיר ביותר עד היום שזכה בטורניר ATP, צ"כ) ושנה לאחר מכן הגעתי לגמר מולו והוא ניצח שוב, וב-1987 שאני וגלעד בלום זכינו בזוגות ועמוס בטורניר היחידים. היתה חגיגה, באותו ערב היתה מסיבה גדולה במלון הילטון בתל אביב. את ג'ימי קונורס למשל לקחו במסוק לים המלח, פנינה רוזנבלום הגיעה, ועוד הרבה מפורסמים.
כששיחקתי מול קריקסטין יצחק רבין ז"ל הגיע לראות אותנו. פעם גם לא היו שידורי טלוויזיה כמו היום, פעם התודעה הלאומית היתה יותר פשוטה מאשר היום. הטניס היה בשיא אז, הכל התחבר".
גלעד בלום: "זכיתי לאזכור באוטוביוגרפיה של קונורס"
דירוג שיא: 61
הישג שיא ברמת השרון: גמר (1989)
"כמובן ששמחתי כששמעתי שיהיה טורניר ATP בישראל, מגיע לקהל הישראלי ליהנות מטניס מקצועני ברמה גבוהה. הטורניר ברמת השרון בזמנו היה אחד מהגורמים שהפכתי למקצוען, התחלתי כאוסף כדורים כילד בטורניר ובגיל 16 קיבלתי כרטיס חפשי להגרלה הראשית. שיחקתי בטורניר 13 שנים ברציפות, זה היה הטורניר האהוב עליי, חמש דקות מהבית.
חבל לי אישית שהטורניר לא יהיה במרכז הטניס ברמת השרון כי זה המקום שבו גדלתי אבל העיקר שיהיה. מה שחשוב זה שהשחקנים הצעירים והקהל המקומי ייחשפו לאווירה של ה-ATP, זה יכול לתת מוטיבציה לדור הצעיר, וכמובן גם הזדמנות לשחקנים הצעירים לקבל כרטיס חופשי ולצבור נקודות דירוג יקרות, כמו גם ההזדמנות לשחק מול קהל מקומי ותומך.
טורניר ריקליס המיתולוגי (שהפך לטורניר אייזנברג) היה מביא שחקני צמרת באופן קבוע, בתקופה של שלמה, שחר, עמוס ושלי. היינו ממלאים את האצטדיון מדי שנה ובעזרת הקהל הביתי השגנו המון ניצחונות והעפלנו לשלבים המאוחרים באופן קבוע.
במהלך שנות השמונים ותחילת שנות התשעים הגענו לגמר הטורניר ביחידים וב-1987 היתה השנה הכי מיוחדת - עמוס לקח את הטורניר ביחידים ושחר ואני זכינו בטורניר הזוגות, עד כמה שאני זוכר זאת הפעם היחידה שישראלים זכו בטורניר ATP ביחידים ובזוגות.
לי אישית זכורים כמה משחקים גדולים מהטורניר. ב-1985 קיבלתי כרטיס חופשי וניצחתי את גליקשטיין באצטדיון ״קנדה״ בסיבוב הראשון, זה היה ההפסד הראשון שלו לשחקן ישראלי אחר אחרי תשע שנים. הייתי בפיגור מאצ׳ פוינט באותו משחק, וממש ״גנבתי״ ל"גליקי" את אותו משחק. זאת היתה סנסציה, משחק מכונן בקריירה שלי.
ב-1989 בגיל 22 העפלתי למשחק הגמר הראשון הקריירה שלי מול ג׳ימי קונורס האגדי וגם זכיתי במערכה הראשונה אבל קונורס ניצח את המשחק במה שהיתה הזכיה ה-109 שלו והאחרונה בטורניר ATP, מה שזיכה אותי באזכור באוטוביוגרפיה שלו. זה היה משחק בלתי נשכח, חוויה של פעם בחיים, משחק גמר במגרש שבו גדלתי, באצטדיון מפוצץ מול אליל ילדותי.
שלוש שנים אחרי אותו הפסד בגמר שיחקתי מול קונורס שוב באותו איצטדיון בסיבוב השני והצלחתי סוף סוף לנצח אותו (קונורס ניצח אותי גם בסיבוב השני באליפות ארה״ב ב-1988) במרתון של שלוש שעות".
