אגדה הונגרית: ספק אם עשרות התיירים שאכלסו את מזללת האוכל האסיאתי באחד הרחובות היפים והמרכזיים של הבירה ההונגרית, בודפשט, ידעו לנחש שבבית שמעליהם מתגוררת האגדה האולימפית הכי מבוגרת בהיסטוריה המודרנית של המשחקים האולימפיים. ספק אם הם יודעים שהיא חזרה לכאן, לשכונת ילדותה, לאחר יותר מ־60 שנה במדינת ישראל, ועוד יותר אם יש להם מושג שמדובר באישה בת 101 וחצי, כפי שהיא דואגת לציין בחיוך.
קשה להסתיר את ההתרגשות כשאנחנו עולים במעלית לביתה של אגנס קלטי. מי לא שמע על קלטי? אלופה אולימפית במשחקים האולימפיים בהלסינקי 1952 וגם במלבורן 1956. בעלת עשר מדליות אולימפיות, ביניהן חמש מזהב, ועל כל זה צריך להוסיף כמובן את אליפות העולם ברומא, ב־1954.
היא מדורגת במקום העשירי בהיסטוריה בכל הקשור לענף ההתעמלות במשחקים האולימפיים, ו־11 בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים בכלל. בעיני רבים היא נחשבת למתעמלת הגדולה ביותר באולימפיאדה, פורצת דרך בכל הקשור להתעמלות נשים בעולם והכוכבת הראשונה של ענף ההתעמלות, שעדיין משמשת אבן שואבת למעריצים מכל קצוות תבל. רובם, מן הסתם, בכלל לא ראו אותה מתעמלת בלייב, אלא גילו באיחור את ההיסטוריה המפוארת שלה.
רעש הילדים ממגרש המשחקים הסמוך, והגלגל הענק המפורסם בליבה הפועם של העיר, נותנים לנו הזדמנות להיזכר בילדותה של קלטי, שהרי כאן גדלה וכאן התאהבה לראשונה בספורט ובמוזיקה.
היא נולדה למשפחה מבוססת, עם אב שהיה עבורה מודל לחיקוי, ולקח אותה לחתור בדנובה בסופי שבוע. היא החלה להתעמל כבר בגיל ארבע, אבל האהבה הראשונה שלה היתה כנראה הצ'לו. גם עכשיו היא מקבלת אותנו בדירתה כשהיא ישובה על כיסא ומנגנת בצ'לו דמיוני יצירה ועוד יצירה, הכל מהראש, כאילו היא עדיין הנערה שחשבה שההתעמלות תהיה מוזיקת הרקע לצ'לו, ולא להפך.
"את הילדות המוקדמת שלה, את ההתעמלות ואת הצ'לו היא זוכרת מצוין", מספר לנו בנה, רפאל בירו קלטי. הוא נראה צעיר מגילו. ככה זה כשיש לך גנטיקה נהדרת. "אם תשאל אותה דברים אחרים, תראה שחל שינוי בזיכרון שלה". בשנה וחצי האחרונות, לאחר שנפלה ונאלצה לעבור ניתוח ברגלה, חלה הידרדרות במצבה של קלטי. אבל מי שמכיר אותה יודע שזה לא מה שיעצור אותה, גם אם עכשיו קשה לה קצת לזוז, והישיבה הממושכת בבית בשל הקורונה השפיעה על מצב הרוח.
הונגרייה בת דת משה
כשמסתכלים על סיפור חייה מחוץ לזירה הספורטיבית, קשה להאמין שהאישה הזאת עברה את מה שהיא עברה והיא עדיין כאן, מחויכת ומבסוטית מכל רגע שזכתה לו על פני האדמה.
כשהחלו הרדיפות נגד היהודים, התחתנה פיקטיבית עם ספורטאי הונגרי מפורסם, אישטוואן שארקן שמו. הנישואים הצילו אותה ממחנות הכפייה, ואפשרו לה להמשיך להתאמן. השניים היו נשואים חמש שנים. בזמן הכיבוש אימצה את הזהות של עוזרת הבית הנוצרייה של המשפחה, יוהאש פירושקה, וחיה כמשרתת: "כיהודייה לא הייתי יכולה להשתתף בשום תחרות". היא עבדה אז כפועלת בבית חרושת לתחמושת, וחלמה לחזור להתעמל, אבל חייה נעו סביב זוועות המלחמה. "אנחנו היינו חופרים תעלות לגופות", היא מספרת. "ראיתי דברים שאני לא רוצה לזכור".
כמו רבים מהיהודים בקהילה ההונגרית, שהגדירו את עצמם לפני ואחרי המלחמה כ"הונגרים בני דת משה", קלטי לא כועסת על ההונגרים. היא זוכרת היטב את 9 באפריל 1944 - היום שבו הפקידה הממשלה ההונגרית 300 אלף יהודים הונגרים כפיקדון עבור הגרמנים. חמישה ימים לאחר מכן החליט אדולף אייכמן להשמיד את יהדות הונגריה.
בחישוב המהיר שהצהיר עליו בפני חבריו הצוררים, בתוך חודשיים אמורה היתה יהדות הונגריה להיעלם. 54 ימים לאחר מכן נשלחו 450 אלף הונגרים אל מותם. הסטטיסטיקה היבשה מראה שבתקופה ההיא נרצח יהודי הונגרי בכל 11 שניות. 90 אחוזים מיהדות הונגריה חוסלו, וכל יהודי שני שנרצח היה מבודפשט.
קלטי שרדה את התופת הזה בעזרת הספורט. כמו רבים מהיהודים ההונגרים, הבחירה בספורט היתה עבורה הדרך לבחור בחיים וגם לסלוח, אבל בעיקר להשתלב בחזרה בחברה שביקשה להעריץ אותה. המחשבה שקלטי בחרה לייצג בגאווה את המדינה שהשמידה בין השאר את אביה ואת הדודים שלה, היא כמעט בלתי נתפסת, אבל מה שהיה בעבר צריך להישאר בעבר, אחרת הסיוטים יחזרו מעצמם. את אמה ואחותה, אגב, הציל חסיד אומות העולם, ראול ולנברג.
"יש עדיין כוח"
לביתה של קלטי אני מגיע ביחד עם שגריר ישראל בהונגריה, יעקב הדס הנדלסמן. בשיתוף השגרירות הישראלית העליתי בסוף השבוע האחרון בבודפשט תערוכה לכבוד הספורטאים היהודים ההונגרים הגדולים בכל הזמנים, קלטי כמובן ביניהם.
לפני אירוע הפתיחה, כשאנחנו מבקשים להעניק לה פאנל מוקטן של תמונתה מהתערוכה עם הקדשה מהשגריר, אומר לי הדס "תלחץ לה את היד". אני מושיט את ידי, וקלטי מושכת אותי בחוזקה אליה: "יש עדיין כוח" היא קורצת. ובאמת לחיצתה קשוחה, זכר לימיה האדירים כספורטאית. "גם לפני שנתיים ולפני שנה כשלחצתי לה את היד, שום דבר לא השתנה. אותו כוח", מחייך הדס.
הבית שלה מלא באנשים. שתי מטפלות מסורות דואגות לה לכל דבר, ובמיוחד דואגות להדליק את הטלוויזיה, שמשדרת במחזוריות סרטוני יו־טיוב של תחרויות התעמלות מכל הזמנים. כמה דקות אחרי שאנחנו נכנסים, מופיעה על המסך לינוי אשרם. קלטי יודעת שמדובר במתעמלת הישראלית הגדולה בכל הזמנים, ורפאל מספר שהם צפו בה ביחד במשחקים האולימפיים בטוקיו.
קלטי מחייכת כאשר מדברים על לינוי, ותאמינו לנו שזה לא עניין של מה בכך. במושגים של המתעמלת והמאמנת הקשוחה, מדובר בהישג לא קטן. המתעמלות שלה במכון וינגייט, בשנות ה־60, זוכרות מאמנת שמרבה לגעור ולא מוותרת על שום דיוק מחוץ ועל המזרן. כשהיתה חוזרת הביתה אחרי האימונים, נזכר רפאל, היא היתה מתעצבנת על ה"עסקונה" הישראלית ועל כך שההתעמלות הישראלית מפגרת אחרי ההונגרית.
קשה שלא להעריך את המהפכה האדירה שעשתה קלטי בענף ההתעמלות. באולימפיאדת הלסינקי 1952, כשהיא בת 31, זכתה קלטי בארבע מדליות: מדליית זהב בתרגיל קרקע, מדליית כסף בתחרות הקרב־רב הקבוצתי ושתי מדליות ארד - בתרגיל המקבילים המדורגים ובתרגיל מכשירים קבוצתי. נוסף על כך, היא סיימה במקום הרביעי בתרגיל על הקורה, ובמקום השישי בתחרות הקרב־רב האישי.
באליפות העולם שנערכה ברומא ב־1954 זכתה קלטי בשלוש מדליות, אחת מכל סוג: זהב על תרגיל המקבילים המדורגים, כסף על התחרות הקבוצתית וארד על תרגיל הקורה. נוסף על כך, היא סיימה במקום הרביעי בתרגיל הקרקע.
באולימפיאדת מלבורן 1956, כשהיא כבר בת 35, זכתה קלטי בשש מדליות. ארבע זהב - שלוש אישיות (על תרגילי המקבילים המדורגים, הקורה והקרקע, האחרונה במשותף עם לאריסה לטינינה, המתחרה הראשית שלה באולימפיאדה), ואחת על תרגיל מכשירים קבוצתי, ושתי מדליות כסף, בתחרות קרב־רב אישי ובתחרות קרב־רב קבוצתי.
אי אפשר לדמיין הישגים כאלו היום, וזאת אולי הסיבה שמדי יום מגיעים לביתה של קלטי עשרות מכתבי מעריצים מרחבי העולם. מורה להתעמלות מניו הייבן מבקש שתחתום על התמונות המצורפות "למען המעריצים הצעירים שלה", ומצרף גם כמה דולרים "שיהיה לך לדואר אוויר לשלוח לנו חזרה". ביפן היא בכלל תופעה, ומדי יום היא מקבלת ממעריצים יפנים תמונות שלה מתעמלת עם בקשה לחתימה. "תמונה שלך שווה כסף", כתבו כמה מהם, "ותוכל לעזור לנו להתרים לפעילות בענף התעמלות בקהילה שלנו".
וכך זה נמשך. מדי יום ממיין רפאל את המכתבים ומחתים את אימו, פעילות שלוקחת לפחות שעה. קלטי חותמת בעצמה. "אני רוצה שעבורכם היא תחתום בעברית", הוא מחייך וקלטי קורצת לי.
קשה להפריז בכבוד שרוחשים בהונגריה לספורטאית האולימפית. ביום הולדתה ה־100, בשעה 20:00 בערב - שיא הפריים־טיים ההונגרי - הופיע בערוץ המרכזי נשיא המדינה, ויקטור אורבן, ובירך: "לאורך ההיסטוריה שלח לנו היושב במרומים גיבורים שהאירו לנו את הדרך, וברגעים הכי קשים שימשו עבורנו דוגמה לנחישות ובעיקר לכבוד. אגנס קלטי היא הגיבורה הזאת".
לאחר ברכתו של אורבן שודרה גם ברכתו של ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו, ומייד לאחר מכן הוקדש ערב שידורים מיוחד לקלטי. ב־2017, כשקיבלה את פרס ישראל, היא מספרת, ניגש אליה נפתלי בנט, אז שר החינוך, ואמר לה: "את אגדה, ואת חיה בינינו. את שינית את כל מה שידענו על חינוך ספורטיבי".
"ישראל והונגריה הן הבית"
קצת לפני שמגיפת הקורונה פרצה לחיינו, עזבה קלטי את ישראל כדי להצטרף לבנה רפאל בהונגריה. היא לא מעוניינת לדבר על כך, וגם רפאל עונה קצת מבויש. "מה לעשות", הוא אומר, "בשל היותה אגדה אולימפית בהונגריה היא זוכה לפנסיה סבירה, ולקצבה שמאפשרת לה לחיות בכבוד עד סוף ימיה". ובישראל? נו, אצלנו היחס לספורט קצת שונה, וגם היחס לאגדות.
"אני שמח שהבאנו אותה הנה לפני המגיפה, כי היא גם חזרה לבית שלה, אבל גם שמרנו על הבית שלה בהרצליה. ברגע שזה יתאפשר, הייתי שמח שאמא תחזור עוד פעם אחת לישראל, לביקור אחרון. יש לנו שם הרבה חברים שלא ראו אותה מאז הקורונה. עבור אמא, גם ישראל וגם הונגריה תמיד היו הבית".
ידידת המשפחה בישראל, חיה הלפרין - אגדה בפני עצמה - דואגת שיזכרו ויזכירו את המורה שלה, ששינתה את ההתעמלות הישראלית לנצח: "היא האמא של הענף הזה בישראל", אומרת הלפרין. "בכסף הראשון שקיבלה במכביה היא דאגה שיקנו מכשירים וציוד התעמלות, וייסדה למעשה את הענף בארץ".
ואכן, בשנים האחרונות נדמה שגם בישראל חל שינוי במפעל ההנצחה של פעילותה של קלטי. כך, למשל, אליפות ישראל בהתעמלות נושאת את שמה.
"ביום הולדת 100 שלה ירדנו לדנובה, ועשינו לה מסיבה, והיא עשתה את השפגט המפורסם שלה. כן, גם בגיל 100", מחייך רפאל. "אני לא יודע אם זה יקרה שוב, למרות שגם ההונגרים וגם הישראלים בטוחים שכן. בכל זאת, מדובר באגנס קלטי הגדולה".
"אמא, תראי להם מה את יכולה לעשות", הוא אומר, וקלטי מרימה את הרגליים שלה, המחלימות מהניתוח, ומבצעת תנועת מספרים. "אני לא מרגישה בת 101, הספורט משמר אותי".
כשהיא מתאמצת, היא עדיין מסוגלת לדבר בעברית, אבל מהר מאוד מעדיפה לחזור להונגרית. "החיים לימדו אותי דבר אחד", היא אומרת. "שאם רוצים להשיג משהו, צריכים להילחם עבורו בצורה הכי קשה שאפשר. אני רוצה לאחל לקוראים של 'ישראל היום' בריאות טובה ואריכות ימים. תאכלו בריא, תעשו ספורט ותיהנו מהחיים. הלב שלי תמיד יישאר איתכם".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו