אפשר להתווכח על עודף המלל, רמת ההלצות וחדות השעשועונים ב"חגיגה האירופית" של צ'רלטון, במפעלים שהם משדרים. אבל על דבר אחד אין ויכוח: שם מראים כל הזמן כדורגל. כלומר בזמן הקשקשת באולפן, תמיד משודר משחק כלשהו על המסך. ב"ערוץ הקיבוץ" של "ספורט 5" משדרים שכונה.
מילא הבדיחות השטוחות בהנחיית דוד ליפשיץ ובכיכובם של דודו אוואט ואיתי שכטר, שהערך המוסף בתובנותיהם ובידע שלהם שואף לאפס. עם אלה אפשר להתמודד באמצעות לחצן הווליום בשלט. הבעיה היא שתוך כדי משחקים הם מתעקשים גם להראות את עצמם, במקום כדורגל!
כל זאת כאשר רבע מהמסך מופקע לטובת לוח תוצאות ענק מימין וכותרות מתחלפות שאין בהן צורך מלמטה, כך שהמסגרת המשודרת מצטמקת בכעשרה אחוזים תמימים. זאת אומרת שאם יש לכם מסך של 55 אינץ', לדוגמה, את המשחקים עצמם תראו על 45 בלבד.
למה בעצם? מדוע אי אפשר להריץ למטה שקופית דינמית מינימלית עם תוצאות מתעדכנות? ואת מי מעניין לעזאזל לשמוע בפעם האלף - בעיצומו של המפעל הכי יוקרתי ואיכותי ביבשת - על התקרית בנבחרת בין שלמה שרף לשוער רפי כהן ב-1998?
כן-כן, בזמן שפריז סן ז'רמן התארחה אצל מנצ'סטר סיטי, וריאל מדריד שיחקה באולימפיקו ברומא, בערוץ השכונה ראו שידור חי של ליפשיץ, שכטר ואוואט מקיימים דיון באולפן על אירוע מלפני 28 שנים, כולל קטעי ארכיון מהמילניום ההוא.
מודי בר-און ז"ל, שמזוהה עם השנים היפות של אולפן אלופות, היה זורק לפני תחילת המשחקים את מילת הקסם: "תבלו!". ליפשיץ ופרשניו שינו את המסר, בתוספת של אות אחת: תסבלו.
הבורות של שכטר
אחרי שער המהפך של אנטוניו רודיגר, שקבע 3:4 בדקה ה-90, רכן הבלם הגרמני של ריאל מדריד ביחד עם חברו להגנה איברהימה קונאטה, הצמיד ראש לדשא, נשא תפילה והצביע לשמיים. "למי הוא מתפלל, רודיגר?", שאל הפרשן-ליצן איתי שכטר, והוסיף: "אינעל..."
האם הוא ידע שרודיגר מוסלמי? מתגובתו דומה שהבשורה נפלה עליו כרעם ביום בהיר. אלא שעוד יותר להאמין שכך - בהבעת סלידה כלפי אמונה של כדורגלן - מתבטא מי ששלף כיפה אחרי שכבש במדי הפועל תל אביב במוקדמות ליגת האלופות.
מעניין באמת מה שכטר היה אומר אילו הפרשן ב"סקיי ספורט" היה מגיב אז בקללה ביידיש.
בלון "מעצמת הג'ודו" התפוצץ
יצחק אשפיז הוא ג'ודוקא מצוין, מהספורטאים הטובים והמבטיחים שיש לנו. הוא וגפן פרימו סומנו כמועמדים למדליות באליפות העולם באזרבייג'ן, אך הודחו מהתחרות כבר בקרב הראשון.
באיגוד הרעש והצלצולים של משה פונטי ושני הרשקו עשו קולות של מזרן. לפי עמודי הפייסבוק והאינסטגרם המתלהמים שלהם, באליפות העולם לא היו דברים מעולם.
מבחינתם, הטורניר החל רק ביומו השלישי, עם דיווח חגיגי על יהונתן אלבז שהצליח לסיים במקום החמישי. בהמשך, אחרי שכרם פרימו זכתה במדליית כסף, כבר קפצו עליה פונטי ועוד שבעה אנשי צוות לתמונה קבוצתית שהופצה במהירות הבזק לרשתות ולתקשורת.
למחרת, במדליית הארד של רז הרשקו, הופצה עוד תמונת מחזור רבת משתתפים. הפעם הצטרפה אליה יו"ר הוועד האולימפי, יעל ארד, שאף נדבקה לפונטי בטקס הענקת המדליות. להצלחה אבות ואימהות רבים, הכישלונות יתומים.
כבר הרבה שנים מתרברבים יו"ר האיגוד ויחצניו בתקשורת שאנחנו "מעצמת ג'ודו", חרף העובדה שמעולם לא היה לנו אלוף אולימפי - הטורניר היוקרתי האמיתי.
אלופי עולם היו, מה שלא קרה הפעם. בשייט יש לנו אלופים אולימפיים והישגים גדולים בהרבה, אבל ראשי הענף והמאמנים נשארים מאחור ומפנים את הבמה לספורטאיות ולספורטאים. בג'ודו כולם קופצים לפרונט ועושים פוזות למצלמות.
באליפות בבאקו דורגה הנבחרת שלנו עשירית, חמישה מקומות אחרי איחוד האמירויות, אך עיקר הבלוף התגלה בתחרות הקבוצתית. זוכרים את זה? המתכונת ההיא שנוסתה לראשונה בטוקיו 2021 והוציאה מדינה מדעתה בעקבות זכייה במדליית ארד אחת (מתוך שתיים).
רק 12 נבחרות נרשמו לטורניר האולימפי ביפן, אחת מהן "נבחרת הפליטים", מה שלא הפריע לפונטי ושופרותיו להדהד את רעיון "אימפריית הג'ודו".
ומה עשתה נבחרתנו באליפות העולם הנוכחית, שבה נטלו חלק 18 מדינות? כלום! כי פשוט לא השתתפנו. ייתכן שה"מעצמה" חששה לעשות צחוק מעצמה?
