זה אמנם היה משחק בשלב הבית של דרג 2 בליגת האומות והוא נערך לעיני 150 צופים במדינה ניטרלית, אבל האכסנייה לא ייצגה את חשיבות המשחק. בשלוש השנים האחרונות אנחנו חיים בתוך מציאות של אובדן, חרדה, מלחמה, קרע פנימי, שאליהן הצטרפו בשנתיים האחרונות תחושת בדידות, תסכול, חוסר הבנה של העולם אותנו ואנחנו אותם ואנטישמיות שעולה וגואה כמעט בכל מקום בעולם.
כשנבחרת ישראל בכדורגל עלתה לשחק מול אירלנד, כשמעל ומתחת למשחק מרחפים העוינות הקשה של האירים כלפינו והתמיכה הגורפת שלהם באויבנו, ברור מדוע המשחק הזה קיבל משמעות שחורגת הרבה מעבר למשחק כדורגל שגרתי במפעל שמעטים יודעים באמת מה המשמעות של התוצאות שמשיגים בו.
עבור לא מעט אנשים, דרך נבחרת ישראל אפשר לחוש חיבור, קונצנזוס, אחדות, כבוד לאומי, בריחה מהמציאות ותחושה של נורמליות ועל זה למעשה שיחקה אתמול (ראשון) נבחרת ישראל.
לא הגיעה מוכנה
כל הבניה הזאת לקראת המשחק רק העלתה את מפלס הלחץ אצל הנבחרת. אבל הבעיה הגדולה של רן בן שמעון ושחקניו לא הייתה הלחץ ואפילו לא הנבחרת היריבה, היא הייתה שהנבחרת לא הגיעה מוכנה.
הנבחרת התעלמה מהסיטואציה ושיחקה כאילו זה משחק רגיל, לא התכוננה בצורה טובה ליריבה ואפשרה לה לנצל את נקודות התורפה שלנו, כשהצבנו מולה מערך מראה לא נכון ולא לתרחיש שבו הטקטיקה תשתבש והנבחרת תאלץ לבצע שינוי תוך כדי תנועה.
בן שמעון נכשל בשתי המשימות
מבחינת בן שמעון והצוות המקצועי היו שתי משימות קריטיות. הראשונה, להכין את הקבוצה ליריבה ולהכין תוכנית ב' במידה שדברים משתבשים. ושניה, ואפילו יותר חשובה, להוריד את הלחץ מהשחקנים בפתיחת המשחק, דרך פעולות יותר פשוטות ומשחק יותר מבוקר, כדי לעזור להם להיכנס יותר טוב למשחק הכי משמעותי בקריירת הנבחרות שלהם.
בשני הדברים, הצוות המקצועי נכשל בענק וקיבלנו נבחרת קפואה, ששיחקה לידי האירים וקרסה ב-12 דקות של אובדן עשתונות כללי.
הפערים המקצועיים בין שתי הנבחרות הם לא כאלה שמצדיקים התרסקות כזאת. אירלנד היא נבחרת עם חומר שחקנים טוב משלנו, אבל ממש לא בפער כמו שראינו במחצית הראשונה.
נזכיר, האירים הגיעו למשחק אחרי הפסד 1:0 לקוסובו. הם שיחקו פשוט, לא לקחו סיכונים בהנעת הכדור, שמרו על פערים קטנים בין החוליות וניצלו את הרכות הישראלית במרכז והפערים בין החוליות כדי להעניש אותנו עם שלושה שערים קלים.
האחריות על הצוות המקצועי
כאן אנחנו מגיעים לאחריות של הצוות המקצועי. הנבחרת לא הגיעה מוכנה למשחק בשום אספקט. התפיסה שאנחנו חייבים להניע כדור מאחור ולשחק כדורגל פתוח, התקפי ו"יפה" הוכחה שוב כלא נכונה, בטח לא המצבי לחץ ובפתיחת משחק כמו זה.
הבחירה לשחק עם שלושה בלמים כשאין לנו כרגע בנמצא בלמים איכותיים ובכושר הוכחה שוב, בפעם המי יודע כמה כמוטעית. הניסיון לשחק ללא קשר אחורי טבעי שיודע לחלץ כדורים היא בעייתית מאוד, גם כי זה התפקיד הכי חשוב בקבוצת כדורגל ובטח שמאחוריו יש חוליית הגנה מאולתרת.
אבל הדאגה הגדולה היא בעיקר בחזרה על הטעויות ובחוסר התגובה של הצוות המקצועי לקריסה של השחקנים על כר הדשא.
אפשר עוד לתקן
אז נכון, יש כעס כלפי השחקנים (מוצדק או לא זה פחות רלוונטי) והצוות ובהרבה מובנים גם תחושה של השפלה, אבל למזלה של הנבחרת יש עוד שני משחקים בסשן המשחקים הנוכחי, כולל משחק נוסף מול האירים בסרביה, שבו ינסו לתקן את הרושם.
אבל כדי שזה יקרה, בן שמעון והצוות המקצועי יהיו חייבים להודות בטעויות, לעשות רוורס, להיות צנועים, להגיע למשחקים עם תוכנית ב' סדורה, לשחק יותר מבוקר (לאו דווקא מבחינת מערך, אלא סגנונית), לצמצם את הסיכונים למינימום ולבצע כל הזמן התאמות ליריבה כמו שיריבה נחותה אמורה לעשות.
מבחינת בן שמעון, המשחקים הקרובים בליגת האומות הם מבחן לשליטה שלו בנבחרת. כי אם הנבחרת תמשיך להפסיד ובן שמעון יאבד את האמון מהשחקנים, יכול להיות שבהתאחדות ייאלצו לעשות חושבים לגבי המאמן שיוביל את הנבחרת בקמפיין מוקדמות היורו.
אבל עד אז, יש ארבעה משחקים בליגת האומות ואחד הדברים היפים בכדורגל הוא שאתה טוב (או רע) כמו המשחק האחרון שלך. אבל הטוב אולי יקרה רק אם נבצע שינוי תפיסתי עמוק. האם זה באמת אפשרי? ימים יגידו.
