מיורם ארבל עד לדמעות של ליונל מסי: מונדיאל 2026 מקרוב

החששות על רמת המשחק, חוסר הארגון במקסיקו סיטי, איבוד הדרך במיאמי וההתרגשות מהגמר • אורי אוזן, שפרשן את המשחק הראשון והאחרון בטורניר, מסכם את המסע בתוך אירוע הספורט העוצמתי והגדול בתבל מנקודת מבטו

ליונל מסי מסתכל על הגביע. צילום: AFP

מקסיקו סיטי, דאלאס, יוסטון, דאלאס, יוסטון, מיאמי, אטלנטה, קנזס סיטי, ניו ג'רזי, בוסטון, קנזס סיטי, שוב דאלאס ושוב ניו ג'רזי. זו הייתה מפת המסע שלי, או לפחות מה שאני זוכר, מאז שהמראתי מישראל ב-9 ליוני, דרך ניו יורק למקסיקו סיטי. מסע מרגש שהחל בשידור משחק הפתיחה באצטדיון האצטקה האגדי לצידו של יורם ארבל והסתיים בגמר הגדול בניו ג'רזי. עבורי זה היה גם גמר מונדיאל שני ברציפות בעמדת הפרשן.

אז אחרי שהאבק שקע (במקרה של ניו יורק זה ליטרלי מה שקרה) ורודרי הניף את הגביע, אני אנסה לסכם את המונדיאל מנקודת המבט האישית שלי.

ספרד - ארגנטינה 0:1, כאן 11, מונדיאל 2026

טוב יותר

מונדיאל 2026 ייזכר קודם כל כמונדיאל של היותר. יותר נבחרות, יותר משחקים, יותר ערים, יותר טיסות והרבה יותר קילומטרים. ההפך המוחלט מהמונדיאל בקטאר. לראשונה השתתפו בו 48 נבחרות במקום 32, לראשונה הוא התפרס על פני שלוש מדינות וענק ולראשונה הוא נמשך יותר מחודש, 39 ימים ליתר דיוק.

הגדלת המונדיאל העלתה חשש שרמת הטורניר תרד, ששלב הבתים יתייתר, שהאצטדיונים יהיו ריקים ושהפערים בין הנבחרות יגרמו לתוצאות שלא יעשו כבוד לטורניר. החששות התבדו מהר מאוד.

קיבלנו טורניר אדיר, הקהל הגיע בענק, האווירה באצטדיונים ובערים הייתה נהדרת, היו נבחרות מפתיעות (קייפ ורדה הקטנה היא הנבחרת היחידה בטורניר שפגשה ולא הפסידה ב-90 דקות לספרד וארגנטינה) ובסופו של יום קיבלנו את ארבע הגדולות בחצי הגמר ואת הנבחרת הטובה ביותר כאלופת העולם.

נבחרת ספרד מניפה את גביע העולם, צילום: Getty Images via AFP

נוסטלגיה רק בכדורגל

הטורניר שלי החל במקסיקו סיטי, שם בשלושה ימים חוויתי את מקסיקו מכל הכיוונים. מצד אחד, מדינת כדורגל להתקנא בה, אצטדיון אדיר שהנוסטלגיה זועקת מכל פינה בו, מנגד, עיר שמארחת בפעם השלישית משחק פתיחה במונדיאל, יותר מכל עיר אחרת, אבל הארגון והסדר ממנה והלאה.

זה מתחיל בהוצאת האקרדיטציות (אישורי הכניסה למשחקים), שכללו תור מזדחל של ארבע שעות, ממשיך עם ההסעות לאצטדיון בבוקר המשחק, כשהאוטובוס שמסיע את העיתונאים לא יודע איפה לעצור ומסתיים במסע מפרך מהאצטדיון למלון, כי אף אחד לא ידע היכן השאטלים לאנשי התקשורת (יש מצב שלא היו כאלה) והמשיך בהליכה של שעה, נסיעה באוטובוס ציבורי, גשם שוטף, פקקי ענק שלא זזים, צפצופים בלי הפסקה ונסיעה של 15 ק"מ שלקחה 4 שעות.

ולמרות זאת, הכל היה שווה כדי להיות לצידו של יורם ארבל ולהרגיש את ההתרגשות שלו כשהוא עולה במדרגות והמגרש נחשף לפניו ומחזיר אותו למונדיאל 86, שם הוא ראה את מראדונה מדיח את האנגלים עם שער המאה ברבע הגמר ומניף את הגביע שבוע לאחר מכן בגמר.

אורי אוזן ויורם ארבל, צילום: אינסטגרם

אבוד במיאמי

חלק גדול מהחוויות במונדיאל, לא קשורות באופן ישיר לכדורגל. המעברים התכופים בין ערים, בתי מלון ובמקרה של המונדיאל הנוכחי, גם הפרשי השעות, גורמים לעיתים לאיבוד כיוון, בעיקר מחוץ למגרש.

אחד הדברים שאני אוהב כשאני מעבר לים, הוא לצאת לריצות בוקר ארוכות. זה נותן ל קצת שקט וניקוי ראש ועל הדרך אני מכיר את הסביבה שאני נמצא בה. אבל אליה וקוץ בה. יש מקרים לא מעטים, שהניתוק בריצה במקומות חדשים גורם לאובדן כיוון וזו גם הסיבה שאני רץ עם טלפון, למקרה שאלך לאיבוד.

באחד הבקרים במיאמי, יצאת לריצה ארוכה של 28 ק"מ ואחרי 22 ק"מ, התחלתי להבין שאני בבעיה ואיבדתי את הדרך חזרה למלון. הבעיה התעצמה כשבניסיון לפתוח את המפות בטלפון המסך לא הגיב וגם המפתח שלקחתי היה של אחד המלונות הקודמים שהיינו בהם, כך שגם לא זכרתי את השם של המלון ששהינו בו. למזלי הצלחתי לחייג בעזרת הסירי רגע לפני שהטלפון סיים את תפקידו בעולפם באופן סופי, חברי אורן יוסיפוביץ' שלח לי אובר חילוץ שהחזיר אותי למלון ושבו בנים לגבולם.

אורי אוזן עם מאור מליקסון ואורן יוסיפוביץ', צילום: אינסטגרם

חלק מאירוע היסטורי

וכמובן שהחוויות הכי חזקות שלי במונדיאל, קשורות למשחקים שהייתי בהם והתחושה שאתה חלק, אמנם חלק קטנטן, מאירוע היסטורי. אם זה משחק הפתיחה, שהפך את האצטקה לאצטדיון הראשון בהיסטוריה שמארח שלושה משחקי פתיחה, או הרגע שבו מסי שבר את שיא השערים של מירוסלב קלוזה.

וגם המהפך הגדול של האנגלים מול קונגו, ההדחה של ברזיל מול נורבגיה, ההצגה של ספרד מול צרפת וכמובן הרגעים המרגשים בגמר, גם שמחת המנצחים, אבל בעיקר הרגעים שבהם מסי מבין, שאלו רגעיו האחרונים על הבמה הגדולה מכולן והדמעות שלו (ועל הדרך שלי), פשוט זולגות מעצמן.

ליונל מסי בוכה, צילום: רויטרס

עד לפעם הבאה

אז זהו, תם ונשלם מונדיאל 2026, אירוע הספורט הגדול והעוצמתי בתבל. חיכינו, ציפינו, התרגשנו חווינו, רצינו שהוא כבר יתחיל וזה עבר כל כך מהר. היה כיף גדול להיות חלק קטן מהאירוע וכולי תקווה שהצלחתי דרך המסך והכתיבה את גודלו ועוצמתו של האירוע. כי מונדיאל הוא הרבה מעבר לכדורגל. הוא ערבוב של רגשות, לאומנות, תשוקה אין סופית, ייצוג של משהו שהוא גדול ממך בהרבה וכל הדברים האלה מייצרים את הסרט המושלם שהוא החיים עצמם. אז תודה לכולם ויאללה, חוזרים ללחם ולחמאה, הליגה שלנו, לפחות עד לטורניר הגדול הבא - בריטניה 2028.

israelhayom

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר