הישראלים תקעו את המסמר האחרון בארון הקבורה של הכדורסל הישראלי

וסיליה מיציץ' מורחק מהמשחק נגד בני הרצליה. צילום: לירון מולדובן

הכדורסל הישראלי זורם בדמי. לדעתי חוויתי כמעט הכל. שיחקתי בכל אולם בארץ, מקצרין ועד אילת. מליגה ארצית ועד ה־NBA (תודה ג'ף רוזן). אז נכון, לא הייתי כוכב על, אבל השארתי חותם בכל מקום שבו הייתי - על המגרש, ולא פחות חשוב, גם מחוצה לו.

וכרגע כואב לי. באמת כואב לי. כואב לי לראות לאן הגענו. פרשתי לפני ארבע שנים. כמו כל החלטה בחיים שלי, גם זו התקבלה מהר, בלי להסתכל אחורה. יום אחרי הפרישה התחלתי להקים את העסק שמפרנס אותי היום. בזכות הכדורסל הישראלי זה מצליח (טפו חמסה). הכלים שאספתי מכל החוויות במהלך 25 השנים שלי בענף הפכו אותי למי שאני היום. בזכות הכדורסל הישראלי אני אבא טוב יותר, בן זוג טוב יותר, חבר טוב יותר ואיש עסקים טוב יותר.

כששמעתי לראשונה על השביתה, לא הבנתי מאיפה זה הגיע. הייתי מעורב במאבקים הקודמים, והבנתי שהשחקנים הישראלים לא באמת מאוגדים ופשוט זורמים עם מה שיש. אז מה הקשר לשביתה?

אוהדי הפועל ת"א במשחק הפארסה נגד הרצליה, צילום: לירון מולדובן

הבעיה הכי גדולה: ניר אלון

יצרתי קשר עם מי שרלוונטי כדי לשמוע את הצד של השחקנים, כי התקשורת תמיד תהיה בצד של הקבוצות. ככה זה. בכנות, לא השתכנעתי. כלומר, אני מבין את הרצון לצמצם את מסחרת הזרים שיש כאן, אבל אני לא חושב שזו הדרך הנכונה - במיוחד כשגם הצד השני, המנהלת, רוצה לעצור את זה.

הבעיה הכי גדולה של השחקנים היא ניר אלון. גם בתקופה שלי היה פער גדול בין טובת השחקן לבין טובת ההסתדרות. הרבה פעמים היה פער בין מה שרצו להוציא החוצה לבין מה שבאמת יצא בפועל. לצערי, הטעות הזאת נמשכת גם היום.

ניר אלון, יו"ר ארגון השחקנים, צילום: יוסי זליגר

אני לא מוריד אחריות מהשחקנים. המהלך הזה לא קשור לכלום, והוא מתוקשר בצורה כל כך גרועה שיהיה קשה להתאושש ממנו. אמרתי את דעתי למי שצריך לשמוע, אבל אולי אני אופטימי אם אני חושב שטוב שזה קרה.

למה? כי המצב כאן רע. המגרשים ריקים, אין עניין, אין שקיפות, ועכשיו באו השחקנים הישראלים והחליטו לתקוע את המסמר האחרון בארון הקבורה של הכדורסל הישראלי. אותו כדורסל שזורם בדמי, וכמה שאני מנסה להתנתק ממנו - אני לא מצליח. אז וואלה, גם אני נעלבתי. גם אני עצבני.

הספסלים נותרו קצרים, צילום: אלן שיבר

המטרה: להחזיר את האמון של הקהל

ואחרי שהעצבים נרגעים והלב משתלט, אני מתחיל לנשום ולהסתכל על הצד החיובי. אומרים שלפעמים, כדי לבנות משהו חדש וטוב יותר, צריך להרוס את הקיים. בואו נגיד שיותר מפורק מזה כבר אין. את העונה המקוללת הזאת צריך לסיים, כי אין ברירה. מבחינה חוזית וכלכלית - פשוט אין ברירה.

לפני כחודש חגג יעקב שחר את יום הולדתו ה-85, אך ספק אם העונה האחרונה של מכבי חיפה נחשבה עבורו למתנה. למרות האכזבות המקצועיות בשנתיים האחרונות, שחר עדיין נחשב לבעלים הבולט והמשמעותי ביותר בכדורגל הישראלי. מכבי חיפה ממשיכה להחזיק בתקציב מהגבוהים בענף, כאשר חלק משמעותי ממנו נשען על השקעתו האישית. גם הניסיונות לצרף רוכשים אמריקאים למועדון לא הבשילו, ובכרמל כבר נערכים לעונה הבאה תחת הנהגתו.

אם על כר הדשא נרשמה אכזבה, הרי שבעולם העסקים שחר ממשיך לחזק את מעמדו. לאחרונה דווח כי יחד עם משפחת קז, שותפתו בקבוצת מאיר, הוא עומד מאחורי עסקה משמעותית נוספת: מכירת אפליקציית המתנות BuyMe להפניקס לפי שווי של כמיליארד שקל.

במסגרת העסקה תרכוש הפניקס 65% ממניות החברה באמצעות הפניקס פיננסים, בעוד משפחות שחר וקז יקבלו אופציות שיבטיחו את האפשרות למכור את יתרת החזקותיהן בעתיד בשווי גבוה יותר. BuyMe, שרושמת רווח שנתי לפני מס של כ-70 עד 80 מיליון שקל, נהנית מצמיחה דו-ספרתית והפכה לאחד הנכסים הרווחיים בפורטפוליו של קבוצת מאיר.

קבוצת מאיר, ליבת עסקיו של שחר, נחשבת לאחת הקבוצות החזקות בענף הרכב בישראל. מאז נוסדה ב-1967, היא עוסקת בייבוא כלי רכב ומחזיקה בזיכיונות למותגים מרכזיים כמו וולוו, הונדה ורנו משאיות. בנוסף, הקבוצה פעילה בתחומי הליסינג, התחבורה הציבורית, הרכב המשומש, התעשייה והנדל"ן.

הערכת שווי משמעותית לקבוצה נחשפה ב-2022, כאשר שחר ושותפיו מכרו 20% ממניות קבוצת מאיר להפניקס ולכלל, בעסקה ששיקפה לחברה שווי של כ-4.1 מיליארד שקל. מאחר ששחר מחזיק בכמחצית מהקבוצה, חלקו מוערך ביותר מ-2 מיליארד שקל.

לצד עסקי הרכב, שחר השקיע לאורך השנים גם בנדל"ן, טכנולוגיה ותעשייה. בין היתר, קבוצתו מחזיקה בחברת מאיר נדל"ן ובאחזקות בחברת ההתחדשות העירונית בית וגג.

למרות שמכבי חיפה אינה נחשבת לנכס רווחי במונחים עסקיים, שחר השקיע במועדון לאורך השנים מעל 150 מיליון שקל, מתוך תפיסה של שליחות ולא רק השקעה פיננסית. תחת בעלותו הפכה הקבוצה לאימפריה מקומית עם הישגים גם בזירה האירופית.

בסיכומו של דבר, הונו של יעקב שחר מוערך כיום בכ-2 מיליארד שקל, והוא ממשיך להיחשב לאחד מאנשי העסקים החזקים והמשפיעים בישראל — הן בעולם הספורט והן בזירה העסקית.

אבל אולי זה הזמן לבנות מחדש. לסגור הסכם שיקטין את תעבורת הזרים האינסופית, אבל ישמור על הגמישות וחופש הפעולה של הקבוצות. מבחינת השחקנים, זו יכולה להיות התקופה הטובה ביותר עבור הכדורסלן הישראלי - יותר קבוצות, יותר הזדמנויות (המכללות פתחו עולם חדש), ואפשרות להראות כמה אתם טובים ומוכשרים. מבחינת המנהלת, זה הזמן לעשות ריסטארט מיתוגי - יותר הנגשה, יותר פתרונות, יותר שקיפות.

לכולם צריכה להיות מטרה עיקרית אחת מול העיניים: להחזיר את אמון הקהל.

שמעון אמסלם מנסה להרגיע אוהד של הפועל ת"א, צילום: לירון מולדובן

האם האוהדים יסלחו?

מהיכרות של שנים עם כל הצדדים, אני יכול לומר שכולם רוצים בטובת הענף. יש דברים שלא בשליטתנו, כמו מגפות עולמיות או מלחמות מקומיות, אבל בתוך המגבלות הקיימות אפשר וצריך לבנות כאן משהו חדש וטוב יותר. יש טכנולוגיה, יש כסף, יש פוטנציאל - יש הכל. רק צריך לחבר את כל זה כדי שכולנו נמשיך ליהנות מהכדורסל הישראלי, שלוקח חלק כל כך גדול בחיים של כולנו.

אני מקווה שהקהל יצליח לסלוח לכולנו, אבל בעיקר לשחקנים הישראלים. אני מקווה שהשחקנים הישראלים יפתחו את העיניים ויבינו שיש להם פוטנציאל להיות חלק מתור הזהב של הכדורסל הישראלי - וזה תלוי בהם. על הדרך, גם לפרק את ארגון השחקנים בחסות ההסתדרות ולפתוח ארגון פרטי שבאמת ידאג לשחקנים.