מציאות שבירה: כך נראה הכדורגל הישראלי בזמן המלחמה

הגעתי לאצטדיון שלמה ביטוח הרבה לפני שריקת הפתיחה. לא כי היה מה למהר - אלא כי היה מה להבין. זה כבר לא עוד משחק בליגה הלאומית בין מכבי פתח תקווה לנוף הגליל. זה משהו אחר לגמרי. מציאות אחרת, שמתחילה כבר בשער הכניסה.

עוד לפני שאני מוציא את המצלמה מהתיק, אופיר בן חיים, מנהל האירוע, מרכז אותנו לתדריך קצר. לא טקטיקה, לא זוויות צילום - ביטחון. הוא מדבר רגוע, ענייני, כאילו זו שגרה, אבל אף אחד מאיתנו לא באמת רגיל לזה. הוא מצביע: כאן המרחב המוגן של השחקנים, שם - ליד הקופות - המרחב שלנו, הצלמים, הכתבים ואנשי הצוות. יש חלוקה ברורה, כמעט סטרילית. כל אחד יודע לאן לרוץ, אם וכאשר.

הכל נשמע, וגם לא נשמע

110 אנשים. זה המספר. לא אוהדים, לא רעש, לא צבע ביציעים. רק מי שחייב להיות כאן. כמו בימי הקורונה, כמו החודשים הראשונים אחרי ה-7 באוקטובר. הכדורגל חוזר, אבל בזהירות. ביציע רק כמה אנשי פיקוד העורף שנמצאים כאן מאז תחילת המלחמה, בתוך יציעים ריקים. גם הם, בין משימה למשימה, מרימים את הראש מדי פעם אל הדשא.

כשעולים השחקנים למגרש לחימום, התחושה מוזרה. אין באזז, אין ציפייה ביציעים. השקט כמעט צורם. כל נגיעה בכדור נשמעת, כל קריאה בין שחקנים חוצה את האצטדיון. וכשהמשחק נפתח, זה רק מתחדד. אפשר לשמוע את המאמנים צועקים הוראות, את השחקנים מתווכחים, אפילו את השריקה הקלה של הכדור כשהוא נבעט חזק.

הצליל ששבר שתיקה

אבל עוד לפני כן, בשעות שלפני השריקה, הייתה שאלה אחת שריחפה באוויר - מתי זה יקרה. האם השקט הזה יישאר? או שזו רק הפוגה.

בדקה ה-51 קיבלנו תשובה.

האזעקה תפסה את כולם באמצע המשחק. לרגע אחד קצר, שבריר של שנייה, יש קיפאון. ואז - תנועה. בלי פאניקה, בלי צעקות. השחקנים יורדים מהדשא לכיוון המרחב המוגן שלהם, אנחנו מתקפלים עם הציוד ורצים לכיוון הקופות. כל אחד יודע בדיוק לאן ללכת. התדריך מההתחלה עובד.

אני נכנס פנימה, מצלם גם שם, אינסטינקט של עבודה. אף אחד לא מדבר יותר מדי. מחכים. הסדרן של המגרש הוא האחרון שנכנס. הוא עובר מבט אחרון החוצה, מוודא שאין אף אחד שנשאר מאחור. רק אז הוא סוגר את הדלת.

הקצב עולה

כמה דקות אחר כך מגיע האישור. אפשר לצאת. השחקנים חוזרים לדשא, עושים חימום קצר, כאילו מנסים להחזיר את הגוף ואת הראש לאותו מקום שבו היו לפני כמה רגעים. המשחק מתחדש, ואיכשהו - אולי דווקא בגלל מה שקרה - הקצב עולה. שערים, מצבים, יותר תנועה. כאילו כולם מנסים להדביק את הזמן שנעצר.

מהעמדה שלי על הקווים, אני ממשיך לצלם, אבל הראש כבר במקום אחר. לא רק על הפריימים, אלא על הסיטואציה. כדורגל בתוך מציאות שבירה, שגרה שמנסה להתקיים בין אזעקות. וכשהמשחק נגמר, אין קהל שיוצא, אין מחיאות כפיים. רק אנשים שמקפלים ציוד בשקט, מבטים קצרים, הנהונים. הכדורגל חזר. אבל הוא עדיין לא שלם. אולי, אם יהיה שקט, גם היציעים יתמלאו שוב.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות