כל אחד צריך לפעמים התחלה מחדש. סיכוי להינצל. סיכוי להמציא את עצמו מחדש. לצאת ממצרים, וללכת לחפש ארץ מובטחת חדשה. הנה שלושה שחקני NBA כאלה.
יאניס אנטטוקומפו
אף אחד לא באמת האמין בשנת 2013, כשמילווקי באקס בחרו בנער היווני ממוצא אפריקאי, שהוא יהפוך להיות אחד הפאוור פורוורדים הטובים של דורו. שחקן שיהיה פעמיים MVP, פעם אחת אלוף ו-MVP של סדרת גמר, 11 פעמים אולסטאר, 10 פעמים בחמישיות העונה ואולי הכדורסלן המזוהה ביותר עם מילווקי באקס - מועדון שבו שחקו קארים עבדול ג'באר, אוסקר רוברטסון וסידני מונקריף. אבל מילווקי זה יאניס, ויאניס זה מילווקי.
וזה כמעט נמשך עד הסוף הטוב והנדיר של קריירה שלמה במדים הירוקים, אבל די. בקיץ הזה, כל הליגה מעריכה שיאניס ימצא בית חדש. הוא מנסה כבר שלוש שנים למצוא סיבות להאמין שהמועדון מסוגל להיות תחרותי ולספק לו סיכוי לטבעת שנייה, אבל זהו, שזה לא המצב. למעשה, הוא רק הולך ומדרדר.
בגיל 31 יאניס זקוק להתחלה חדשה. רגע לפני שהאתלטיות נפגעת והפציעות נעשות ממושכות ומסובכות יותר, רגע לפני שהוא מפסיק להיות הגריק פריק - יאניס זקוק להתחלה חדשה, שינוי של הנרטיב, התנעה של שמחת החיים שלו, ובעיקר הזדמנות להוכיח לכל עולם הכדורסל מי הוא ומה הוא. וזה יקרה רק כשגופיה אחרת על גופו.
זאיון וויליאמסון
בשנת 2019, כשנבחר במקום הראשון בדראפט, היה אמור זאיון וויליאמסון להיות האמריקן פריק. בדומה ליאניס - הוא מפלץ פיזי שכדוגמתו טרם ראינו. עם מסה וממדים של צ׳ארלס בארקלי, קפיץ ברגליים של ג׳ה מוראנט, מאות מיליוני צפיות ביוטיוב כבר מהתיכון, ואוניברסיטת דיוק המפוארת על הכתפיים הרחבות שלו, זאיון היה השחקן הכי מלהיב שנכנס לליגה מזה זמן. הוא היה אמור להיות הדבר הגדול (תרתי משמע) הבא, ולהפוך לשחקן על, שיוביל קבוצה לתואר ולשגשוג.
אבל אז הוא התחיל לאכול. הרבה מאוד. וב-2021 הוא הגיע למחנה האימונים לקראת העונה כשהוא שוקל 160 קילו, על שלד של 2.01 מ'. גוף האדם לא מסוגל לעסוק בספורט מקצועני, בטח לא מאה משחקי כדורסל בשנה, במשקל כזה.
וזאיון, שלא השכיל לפתח את המשחק שלו מעבר ליכולת להשתמש באתלטיות לטובת ריבאונדים והשגת נקודות, נפצע פעם אחר פעם. מה שכמובן הוביל להחרפה בבעיית המשקל שלו, פגע בהתפתחות שלו, בהשתלבות בקבוצה ובהיטמעות בה, וזאיון הפך מהתקווה הגדולה של ניו אורלינס פליקנס ושל הליגה, לבדיחה עצובה מאוד.
שאלת המשקל שלו ליוותה את כל הקריירה שלו, והאפילה בהרבה על הכדורסל שלו. ושניהם - הקריירה והכדורסל, דעכו ושקעו לנגד עינינו. בקיץ האחרון הוא הגיע בכושר הטוב ביותר בקריירה למחנה האימונים, מיוצב על 130 ק״ג, וגוף שהזכיר את זאיון הצעיר, אבל אז קרה מה שקורה לו תמיד - הגוף והדרישות ממנו, והכוח המנטלי הנדרש, קרסו בפעם השביעית, ובתום העונה הנוכחית ניתן כבר להודות - זה לא יקרה בניו אורלינס, אם יקרה בכלל.
לא ברור באמת מה ערכו בטרייד, בהתחשב בנטייה שלו לפציעות ובחולשה המנטלית הבולטת שלו, אבל הוא עדיין מסוגל לקלוע 22 נקודות במשחק עם 10 ריבאונדים, כאשר הוא זמין למשחק. התקווה היחידה שלו להציל את הקריירה, לפני שהוא הופך באופן סופי לסופוקליס שחורציאניטיס, הסנטר היווני שאכל את דרכו מחוץ לכדורסל, היא קבוצה חדשה, מאמן חדש, אווירה ומועדון חדש. התחלה חדשה.
בדרך שבה צ׳אק דיילי ופיל ג׳קסון הצליחו לנהל את השדים בראשו של דניס רודמן, כך אולי יימצא מבוגר אחראי, שיצליח לעשות שקט בראש של זאיון, ויצליח לגרום לו לטפל בגוף שלו, להתמקד רק בכדורסל, ולהתאים את המשחק שלו כך שלא יהיה תלוי באתלטיות והפיזיות בלבד להשגת נקודות. אפשר שהוא צריך שחקן מנוסה שייקח אותו כפרויקט אבהי תחת חסותו, ואולי כבר מאוחר מדי; אבל דבר אחד ברור: הסיכוי היחיד של זאיון להציל את הקריירה שלו, הוא לעזוב את ניו אורלינס. עוד הקיץ.
ג'ה מוראנט
מה לא נכתב ונאמר על ההתאמה המושלמת, והטראגית, בין גודל הכישרון של הפוינט גארד החריג הזה לבין יצר ההרס העצמי שלו. ונדמה שאנו קרבים לנקודה שבה הליגה תכריע אם דינו להיפלט משורותיה, כמו סטפון מרבורי וסטיב פרנסיס, שני גארדים סופר כישרוניים וסופר בעייתיים מהדור לפניו, שגמרו את הקריירה שלהם בסין ובאינדונזיה. זה המסלול של ג׳ה, הוודאי כמעט, אלא אם יתרחש נס. והנס יתרחש רק במדי קבוצה אחרת.
ממפיס, שהצליחה להחליף את הקבוצה של מארק גאסול ומייק קונלי בסגל חדש ותחרותי, נראתה לפני שלוש שנים כדבר הגדול הבא במערב. עם זדמונד ביין וג׳ארין ג׳קסון ג׳וניור, ומוראנט בשפיץ של הפירמידה, נדמה היה שהקבוצה הזאת לא רק מלהיבה ומרגשת, אלא גם צעירה ועמוקה מספיק כדי להתמודד על אליפות המערב, כאשר מוראנט הופך לאחד השחקנים האהובים והמדוברים בליגה עם מהלכים שהזכירו את דרק רוז ואפילו אלן אייברסון בימים הטובים.
ואז הוא התחיל על יצר ההרס העצמי. עם סרטוני טיק טוק, מנופף באקדח. עם אבא שמתיישב כמו מאפיונר על הקווים. ואז עם השעיות, פציעות, סכסוכים עם הליגה, עם המאמן, עם חבריו לקבוצה, ובעיקר עם עצמו.
ממפיס התפרקה. ביין וג׳קסון כבר לא בשורותיה, מוראנט הושבת (בפעם השלישית בחמש שנים) מאמצע העונה והגריזליס קרסו אל תוך עצמם, ועכשיו זקוקים גם הם להתחלה מחדש. פרויקט ג׳ה מוראנט הסתיים בכישלון. כמו במקרה של זאיון, גם כאן לא ברור מה הערך שנותר לג׳ה בשוק ההעברות. הגריזליס בוודאי בונים על 2-3 בחירות דראפט (ולפחות שתיים ראשונות), אבל קשה להאמין שיימצאו קונה.
הכישרון העצום שם. הכריזמה והיכולת לעשות מהלכים שיהיו היילייטים שכל הליגה תדבר עליהם גם עדיין שם. אבל הראש - מה איתו? איש אינו יודע. הוא היה בטיפול פסיכולוגי בהוראת הליגה, אבל לא עושה רושם שהוא הועיל במיוחד, וכעת בגיל 27 בלבד, לפני שבכלל הגיע לשיא, מוראנט יכול להתחיל במקום חדש ולחזור להיות הגופייה הכי נמכרת ב-NBA כפי שהיה לפני ארבע שנים, או להיות המלך של ליגת הכדורסל בסין.
זה תלוי בעיקר בו ובהחלטה פנימית לעשות שינוי ולהציל את הקריירה שלו, אבל בשביל זה הוא יזדקק לבית חדש. הוא יכול להיות ההבדל בין בינוניות לאליפות ולהקפיץ כל קבוצה שיגיע אליה שני שלבים בסולם, אבל זה יכול להיגמר בעוד השעיה ומהומה תקשורתית שתפגע בקבוצה ותרסק את המועדון.
ההימור גדול, אבל התשואה עשויה להיות מפלצתית. כך גם פוטנציאל ההתרסקות. לטובת מוראנט ולטובת הליגה, כדאי מאד שהוא ימצא את המברג הפנימי שלו ויבריג את הבורג הרופף בראשו שמונע ממנו להפוך לאלן אייברסון.
