פוטנציאל, הנה לכם חתיכת מילה מעצבנת. מעצבנת, כי כשאתה מתיישב לצד אמך מול המורה, וזו אומרת: "לילד יש פוטנציאל, אבל הוא לא מממש אותו", אמך מבואסת, והאמת היא שגם המורה. אז לשני השחקנים הישראלים שנבחרו בדראפט האחרון בסיבוב הראשון על ידי ברוקלין נטס, בן שרף ודני וולף, יש טונות של פוטנציאל. אבל כרגע נדמה שרק אחד מהם נמצא בדרך הבטוחה להגשים אותו.
על השניים כתבנו בתחילת העונה, וההערכה הייתה ששניהם יזכו לפחות להזדמנות לראות מגרש ולהציג את אופק הצמיחה וההתפתחות שלהם כשחקנים. שרף היה בעמדה הפחות נוחה מבין שני הישראלים, בעיקר משום שנבחר לצד שני רוקיז שמשחקים בעמדות 1-2 (יגור דיומין הרוסי ונולן טראורה הצרפתי) - בדיוק כמוהו.
ולמרות קדם־עונה מוצלח מבחינתו ושבעה משחקים שבהם פתח בחמישייה, החולשה שלו מחוץ לקשת (19 אחוזים – נתון שהוא קטסטרופה עבור רכז בכדורסל של ימינו) והנטייה לאיבודי כדור (יחס האסיסטים-איבודים שלו עומד עד כה על 3.1-2.6, נתון רע גם הוא) הרחיקו אותו מהחמישייה, ואז גם מהסגל לטובת ליגת הפיתוח.
תוסיפו לכך פציעה, את העובדה שדיומין מצא את הג'אמפ שוט שלו משלוש, בניגוד לציפיות ממנו בטח בשלב כה מוקדם - ושיחק לא רע ברגעי קלאץ' שבהם שותף; ואת העובדה שטראורה הוכיח עצמו כשחקן הגנה לא רע וכמי שמסוגל לשלוט בקצב המשחק. כך שרף הפך למעט מיותר בסגל שגם כך עיקר כוחו בגארדים שלו (מייקל פורטר ג'וניור בעונת קריירה, שגורמת לדנבר כנראה להרהר אם נכון היה לוותר עליו).
וכך הוא ממשיך לנוע בין הג'י ליג לליגה, מחפש יציבות, קביעות ומקום ברור ברוטציה - אך ללא הועיל, לפחות כרגע. זה רחוק מלהיות אבוד עבור שרף, אבל זה גם לא נראה מעודד במיוחד. ייתכן שטרייד לקבוצה אחרת יאפשר לו לקבל זמן משחק וייצב את מסלול ההתפתחות שלו, ויש לו כזה.
כישרון גדול יש. אתלטיות, פיזיות ואופי, יש. גם הג'אמפ שוט יגיע, וגם היכולת לקבל החלטות טובות במשחק עומד - הקושי הגדול שלו כרגע בניהול משחק. כך או כך, יש לו חוזה מובטח לשלוש שנים, ולכן אפשר לשמור על קור רוח בשלב הזה.
בין ניקולה יוקיץ' לאלפרן שנגון
וולף נמצא בעמדה אחרת לגמרי, והאמת, גם אופק ההתפתחות שלו מבטיח יותר. סט הכישורים שלו נדמה מותאם כמו בהזמנה ל־NBA של ימינו: 2.08 מטר, עם מוביליות, זריזות ושליטה בכדור גבוהים בהרבה מהממוצע לביג-מן, לצד משחק פנים שאופק השיפור שלו גדול; משחק לא רע עם הגב לסל; ג'אמפ רך משלוש ומחצי מרחק; יכולת מסירה מרשימה מאוד עבור שחקן צעיר וביג-מן; ויכולת להוביל כדור לאורך מגרש, לסיים מתפרצות באגרסיביות או למצוא שחקן חותך בכנף לאסיסט.
סטרץ' 4-5 עם ג'אמפ מבחוץ ויכולת לנהל משחק מההיי-פוסט? כמה כאלה יש בליגה? לא הרבה. המודל הוא ניקולה יוקיץ', אבל הפוטנציאל האמיתי של וולף הוא אלפרן שנגון הטורקי. ובקצב הזה הוא גם עשוי להגיע לרמתו בתוך שלוש-ארבע שנים. אבל, מן הסתם, עוד חזון למועד.
המסלול של וולף עד כה שונה משל שרף - הרבה דקות על הספסל בתחילת העונה, כולל משחקים עם DNP, גיחה של שבוע לליגת הפיתוח, אך מאז שובו משם הוא הצליח להתייצב על ממוצעים של 13 דקות למשחק, 4.0 ריבאונדים, 7.2 נקודות ו-1.9 אסיסטים.
אבל שימו לב לקפיצה בעשרים המשחקים האחרונים: 23 דקות למשחק, 5.1 ריבאונדים, 3.3 אסיסטים ו-9.7 נקודות - כולל משחק אחד של 23 נקודות, 9 אסיסטים ו-5 ריבאונדים. אלפרן שנגון, אמרנו? הנה הפוטנציאל. לנגד עיניה של הליגה כולה.
הרוקי הכי מבטיח בברוקלין נטס
ניכר כי וולף הוא בעל הפוטנציאל הגדול ביותר מבין חמישה הרוקיז של ברוקלין. אופק הצמיחה שלו הוא של שחקן שיכול להחזיק 15 עונות בליגה, ארבעה חוזים לפחות, שחקן חמישייה יציב בלפחות עשרים קבוצות - ואולי אפילו שחקן מוביל בקבוצה בינונית-חלשה.
זה יכול כמובן להסתיים פחות טוב, אבל ההערכה של מרבית המומחים היא שזה יסתיים לפחות כך - וכנראה אף טוב יותר. אולסטאר? זו בהחלט אפשרות. אחרי הכל, מעטים השחקנים בליגה עם סט הכישורים והיכולות שלו, בוודאי בצד ההתקפי.
ויש גם על מה לעבוד
עקב האכילס שלו כרגע הוא ההגנה. וולף מתקשה בהגנה מול ביג-מנים פיזיים, וההגנה שלו על הטבעת מול חודרים ושחקני טריילר מטביעים עדיין אינה ברמה הנדרשת.
האתלטיות שלו חמקמקה לעין, אבל עבודת הרגליים שלו בהתקפה ובמתפרצת טובה פי כמה מזו שבמשחק עומד בהגנה ובמשחק מעבר בירידה להגנה.
זה ישתפר. חשוב לזכור שזו רק העונה השנייה של וולף מול שחקנים בקבוצת איכות גבוהה באמת. את השנתיים הראשונות שלו בילה באוניברסיטת העילית האקדמית ייל (ללמדכם שיש לו גם לא מעט חומר אפור בין האוזניים), ואז עבר למישיגן, מכללת כדורסל בכירה בהרבה, ומשם ל־NBA.
כך שבפועל, ובניגוד לשרף, למשל, ששיחק שנתיים כדורסל מקצועני, וולף עדיין מגשש את דרכו מול גברים פיזיים ואתלטיים. כאשר הגוף שלו יתייצב על המשקל הנכון, והוא ילמד לנצל את הממדים והאתלטיות שלו מול שומרים מוגבלים יותר בהשוואה אליו, וכמובן יתמיד באחוזים מעל 35 לשלוש ו-45 מהשדה - הוא יהפוך לשחקן חמישייה קבוע בליגה.
הנטס הם ארגון בינוני למדי, נעדר תכנית ברורה וכיוון ממשי, אבל סימנים לשיפור מתחילים להיראות בשטח. ג'ורדי פרננדס הוא עובדה שצריך להתרגל אליה בעמדת המאמן לפחות בשנתיים הקרובות (בעיה עבור שרף, יתרון עבור וולף), אך טרייד על ניק קלקסטון - הביג-מן המרכזי של הנטס והנכס הטוב ביותר שלה, נראה סביר. ואם זה יקרה, השמיים יהפכו לגבול עבור וולף בברוקלין.
הקהל המקומי כבר מאוד מחבב את הישראלי ורואה בו פוטנציאל מבטיח לעתיד, וגם תקשורת הכדורסל מזכירה את שמו בתדירות גבוהה, כך שיש בהחלט סיבות רבות לאופטימיות. בתקווה שהגוף שלו יעמוד בעומסים והוא ישמור על ממוצע של כ-70 משחקים בחמש השנים הקרובות - דני וולף יהיה שחקן NBA מצוין. אין שאלה בכלל.
כמה מצוין? לא פחות מדני אבדיה, בעיניי. וזו, נדמה, מחמאה גדולה מאוד. כך או כך, הכדורסל הישראלי צפוי לראות נבחרת שעומק הכישרון שלה חסר תקדים בתולדות הענף. ושאגת הזאב תהיה אחת שנשמע למרחוק לאורך שנים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו