רוקי השנה, שלוש פעמים אולסטאר, פעמיים בחמישיית העונה הראשונה, MVP. רשימת הישגים לא רעה בכלל, אה? ועדיין, הקריירה של דריק רוז נחשבת להחמצה היסטורית ולאחת משאלות ה״מה אם״ הגדולות ביותר בתולדות הליגה. רוז, כמובן, לא לבד. גם גרנט היל, ראלף סמפסון וברנדון רוי ברשימה, אבל נדמה שרוז הוא סימן השאלה הגדול ביותר.
ביום שני האחרון הורמה הגופייה מספר 1 למרומי האולם בשיקגו, לצד זו של מייקל ג׳ורדן וסקוטי פיפן, ואיש לא יוכל עוד ללבוש את הספרה 1 במדי הבולס. כבוד ענק, אבל יותר מפיצוי או מחוות הכרת תודה, הגופייה תזכיר לכל באי היונייטד סנטר איזה שחקן היה רוז, וכיצד הייתה יכולה ההיסטוריה של מועדון הפאר להיראות אילו לא היה נפצע באופן כה קשה בעונתו הרביעית, פציעה שגזלה ממנו את נשקו החשוב ביותר - האתלטיות.
קרוב לאלן אייברסון
רוז הגיע מאוניברסיטת ממפיס בשנת 2008, והדהים את ה-NBA כבר בעונתו הראשונה במהירות, כח מתפרץ, ניתור מטורף, כדרור ויכולת חדירה לסל שלא ראינו קודם לכן, בטח מגארד בגובה 1.84. טוב, ראינו דבר כזה בעבר: אלן אייברסון. וזה היה הפוטנציאל של רוז – להיות אלן אייברסון.
הפוטנציאל הבשיל לכדי יכולת שלא נפלה מזו של אייברסון הצעיר, אבל נעצרה מוקדם מדי. תארו לכם את אייברסון בלי האתלטיות המטורפת - עדיין שחקן כדורסל טוב, אפילו מצוין, אבל לא אלן אייברסון, מכיוון שהתלות של שני הגארדים הקטנים הללו באתלטיות שלהם הייתה מוחלטת, והיא גם הגדירה את היכולת שלהם והיתרון היחסי שלהם על שומריהם.
לא התקרבו אליו
הבולס לא זכו באליפות - אפילו לא היו קרובים לכך, למעשה - מאז תום השושלת של ג׳ורדן ופיל ג׳קסון. רוז היה הניצן הראשון של תקווה שקיבלו אוהדיה להתמודדות על התואר. שלוש הופעות רצופות בפלייאוף ושלד שהתחיל להתגבש כדי לאיים על השליטה במזרח.
מאז הופיעו הבולס בפלייאוף פעמיים בלבד, ולא היו רלוונטיים למאבק על כתר המזרח. הסיבה לכך? היעדר כוכב גדול באמת שיסחוף את הקבוצה למקומות שבהם רק סופרסטארים ענקיים מסוגלים לקחת קבוצות. ורוז היה כזה. ומאז ועד היום לא קם להם שחקן שאפילו התקרב למעמדו ויכולתו.
בניגוד לסמפסון, גרג אודן וברנדון רוי שהפסיקו לשחק כבר בעונה החמישית שלהם בליגה, רוז המשיך לשחק עוד 11 שנים ועבר בין חמש קבוצות, ואפילו נתן כמה רגעים לא רעים בכלל, אבל הוא היה צל של פצצת הכדורסל שהיה והפך לשחקן משלים לגיטימי בכל רוטציה שבה השתלב - הרחק ממעמד המוביל והמנוע.
אהב את המשחק
הסיפור של רוז יכול להיכתב כטרגדיה - שחקן שקיבל מאלוהי הכדורסל מתנה חריגה, רק כדי שזו תילקח ממנו לפני שהצליח ליהנות מהפירות שלה. הוא גם תזכורת לשבריריות ולאכזריות של הקריירה של ספורטאים מקצועניים ומאבקם לשמור על גופם כשיר ולעמוד בעומס הפיזי הבלתי נתפס שנדרש מספורטאי ברמות האלה.
אבל אולי נכון יותר יהיה לספר אותו דווקא מהזווית של אדם שאהבתו למשחק הכדורסל הייתה גדולה הרבה יותר משברון הלב שהמשחק הנחיל לו. משחק הכדורסל בהחלט שבר את לבו של רוז, אבל לא את רוחו ולא את אהבתו אליו. אולי הרגע המרגש ביותר בקריירה שלו הגיע בכלל במדי מינסוטה טימברוולבס, בשורותיה קלע באחד הערבים 50 נקודות. שחקני שתי הקבוצות ברכו אותו בסופו, וכל עולם הכדורסל צייץ ציוצי התרגשות.
רוז סיים את הקריירה אחרת מכפי שתיכנן וחלם וקיווה כשזו התחילה, אבל לכשהסתיימה קיבל את הסוף הטוב שלו - אהבה מלאה מכל עולם הכדורסל, ומהמשחק עצמו, משחק שאותו אהב לא פחות מאשר המשחק אהב אותו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו