אתמול (שלישי) הופיעה ידיעה שסיפרה בהתרגשות עם איזה שחקנים איטלקיים כוכבי נבחרת ישראל החליפו חולצות וגם דווח שהמאמן האיטלקי, ג'נארו גאטוזו, נשאל מי מבחורינו הנפלאים הרשים אותו במיוחד.
האם היה זה מספר 10 האימתני, או שמא 9 המבטיח? אולי יזרוק מחמאה קטנה "וורי גוד יזראל". מבינים, השבוע איי פארו ניצחה את צ'כיה ואנחנו ממשיכים להתנהל כמו כפר דייגים שיצא לטיול שנתי בעיר הגדולה, אבל ההבטחות נשארו "בקרוב נגיע לטורניר גדול", ממש כמו העתידות של בזוקה "עד גיל 21 תגיע לירח".
איך נגיע ועם מי? נניח שיש לנו עסק עם התקפה טובה, שרק תלך ותשתפר. אוסקר גלוך יתבגר, מסירות הרוחב של מנור סולומון ימצאו את תאי בריבו שגם יבקיע צמד קטלני, אבל תהיו בטוחים שכמה שנבקיע נחטוף יותר.
אי אפשר לעלות לטורניר גדול בלי הגנה. שוער שלא משחק קבוע בקבוצה אירופית ממוצעת לא יידע לתזמן יציאה נכונה ובלם שמשחק בשבת פוגש את עירוני טבריה לא פגש מעולם חיות טרף כמו ארלינג האלנד או מתאו רטגי, שאכן בלעו אותו חי.
הרי גם אם רן בן שמעון יסביר במשך שעה על הלוח איך אברטון הצליחה לסגור את המרחב האווירי ויראה לבלמיו קליפים מלווים במוזיקה דרמטית, הם בכלל לא בקצב, חיים בעולם מקביל. לשחק ברמות האלה, עם הגנה כזו, זה כמו לנסוע עם מכונית מרוץ בלי גלגלים אחוריים. אור בלוריאן, מתן בלטקסה ואפילו רז שלמה לא מתקרבים למה שהיה בעבר טל בן חיים, שחקן שחצב את דרכו ממכבי ת"א עד בולטון ומשם לצ'לסי.
מול האיטליה החלשה ביותר
זו כנראה איטליה הכי חלשה שהיינו יכולים לפגוש, לא מזכירה את נבחרות העבר וגם מולה ספגנו שמונה שערים בשני משחקים ואם נורבגיה הייתה קצת רוצה אז המשחק בשבת היה נגמר עם שביעייה. פעם ההגנה שלנו הייתה נכנסת לחרדות ממצבים נייחים, היום גם דאבל פס קטן שובר אותה לרסיסים.
אז נמשיך לפנטז על טורניר גדול ונסחט מחמאות מסדרת החמצות מסמרות שיער, אבל עד שדניאל פרץ לא ימצא בית חם ועד שלא נגדל שחקני הגנה שיתמודדו מדי שבוע מול אריות ולא עכברים, נמשיך להתרגש מחילופי חולצות ותמונות קבוצתיות.
