"יאניק סינר וקרלוס אלקרס טובים מדי", הודה נובאק ג'וקוביץ' אחרי ההדחה מאליפות ארצות הברית הפתוחה עם הפסד חד־צדדי 6:4, 7:6 (4), 6:2 לספרדי בן ה־22. אבל אז הגיע המשפט המטריד, שכבר שמענו ממנו יותר מדי פעמים – ושמאיים לפגוע לא רק במורשת, אלא במותג שג'וקוביץ' בנה במשך שני עשורים: "אני לא מוותר. אמשיך להילחם כדי לזכות בעוד גרנד סלאם".
אז אולי הגיע הזמן שמישהו יגיד את זה בגלוי, דווקא מתוך הערכה עצומה: נובאק, תפרוש. עכשיו, לפני שזה יהפוך למכוער. אנחנו לא רוצים לזכור אותך בתור שחקן זקן שנלחם על רגל אחת מול דור צעיר ורעב, מתעקש לשרוד עוד טורניר, עוד פציעה, עוד הפסד צורב. אנחנו רוצים לזכור אותך כמו שהיית. מכונה בלתי ניתנת לעצירה, שקטפה תארים כאילו מדובר בשגרה. שיאן גרנד סלאמים, גאון מנטלי ואחד מהספורטאים הגדולים אי פעם.
המספרים משקרים
המספרים אולי עדיין מחמיאים: בגיל 38, העפלה לחצי גמר בכל אחד מארבעת הגרנד סלאמים השנה. אבל האמת ברורה לכל עין שאינה עיוורת מהערצה: שם זה גם נגמר. סינר ואלקרס משחקים בקצב אחר, ברמה אחרת, ובעיקר עם גוף אחר.
נובאק סובל מפציעות כרוניות, זקוק לטיפולים מתמידים בין משחקים, ונראה שפיזית הוא כבר לא עומד בעומס. המוח עוד חד, היד עוד מדויקת, אבל הגוף כבר לא מסוגל לסחוב שבועיים אינטנסיביים של טניס ברמות הכי גבוהות. אז נכון, יש עוד תואר גרנד סלאם אחד שיכול להקפיץ את המספר ל־25. באמת בלתי נתפס. אבל מה המחיר? עוד עונה מתישה, עוד טיפולים, עוד סיכוי להפסד משפיל בסיבוב מוקדם מול ילד בן 20?
החולשה היחסית של הסבב משאירה את ג'וקוביץ' גבוה בדירוג, נותנת לו תחושה שעוד אפשר לעשות את זה. אבל המחיר שהוא משלם בדרך לא שווה את זה. זו לא רק שאלה של הישגים, זו שאלה של תדמית. של איך נזכור את נובאק ג'וקוביץ'? האם מה שיצרב בזיכרון יהיה הסטירה לאלקרס בווימבלדון, הנוקאאוט לדניל מדבדב בארה"ב והזהב הבלתי נשכח בפריז 2024. או שמא שחקן עייף, שנדבק בכוח לקריירה שכבר הסתיימה. ושמספר בראיון אחרי ההפסד איך הגוף בגד בו.
מול הגדולים ביותר
חשוב גם לזכור את ההקשר הרחב: ג'וקוביץ' לא בנה את המעמד שלו בתקופה של ואקום (כמו שעושים כעת אלקרס וסינר). הוא התמודד וניצח את רוג'ר פדרר ורפאל נדאל, שניים מהגדולים בהיסטוריה, כשהיו בשיאם. ועכשיו, בשלהי הקריירה, הוא עדיין רלוונטי גם מול שניים מהכישרונות המרשימים של הדור הנוכחי.
זו לא קריירה שדורשת עוד הוכחות. המספרים כבר נצחיים, ההישגים כבר בלתי נתפסים, וההשפעה שלו על הטניס העולמי לא תלויה בעוד גביע. דווקא בגלל זה, נכון לעצור עכשיו. לא מתוך חולשה, אלא מתוך הבנה שבאמת אין יותר מה להוכיח. ולצאת גדול.
