מיום שישי לפנות בוקר, שעות בודדות אחרי שהפועל ירושלים השוותה ל-1:1 בסדרת הגמר מול מכבי תל אביב, היה ברור שהכל השתנה לחלוטין, ושבטח שאי אפשר לקיים משחק כדורסל. משישי בבוקר היה ברור שעונת 2024/25 הסתיימה.
כל הניסיונות והבדיקות למצוא פתרון חלופי וההצהרה שהעונה תוכרע על הפרקט היו חסרות סיכוי. היום בקושי אפשר לקנות כוס קפה, אז לקיים משחק כדורסל? לא היה נתון אחד שיכול היה לסייע בקיום המשחק. במדינה בה כמעט הכל סגור ומסוגר אי אפשר לקיים אירוע, גם אם הוא בלי קהל. במקום בו כל רגע יכולה להיות אזעקה, אפשר פתאום לשחק?
מעבר לכך, אין שום אזור במדינה שאפשר להגיד שבטוח לקיים בו את המשחק. גם אם היה קורא הפלא והיו מצליחים לקבוע מועד, אין סיכוי שהשחקנים הזרים - שעוד היו פה פיזית אבל בראש כבר מזמן לא היו כאן - היו מופיעים למשחק. לכן ההחלטה שעומדת להתקבל היא הבלתי נמנעת. מי שחשב עד עכשיו שהיה אפשר לקיים את המשחק השלישי שאמור להכריע את גורל האליפות על הפרקט, חי באשליות.
גם שאלת העיתוי הכריעה. הגענו לנקודת הסיום של העונה ועוד מספר ימים היא הייתה חייבת להסתיים, אין מרחב תמרון. אם זה היה קורה חודש קודם לכן אז היה אפשר להמתין, לקוות להסרת המגבלות ולנסות לסיים את העונה בדרך כלשהי. עכשיו פשוט אין דרך לעשות זאת.
רגע לפני רגע השיא של עונת שיא, הכל נקטע והכל מתגמד. העונה שהייתה אמורה להיזכר כגדולה מכולן, תיזכר בתור זו שלא הגיעה לסיומה. ההחלטה אם יהיו שתי אלופות או שלא תוכרז אלופה לא ממש משנה, זו החלטה מלאכותית. ברגע שאין אלופה אמיתית זה מאבד משמעות והופך ללא רלוונטי. אם יוכתרו שתי אלופות, מישהו בכלל יתייחס לאליפות הזו? זו תהיה אליפות עם כוכבית, כזאת שלא ממש סופרים.
