כל העיניים מופנות לתל אביב. לפחות זו התחושה שיוצאת מהצוות המקצועי והניהולי של הפועל ירושלים. לאורך כל העונה, ככל שהבלאגן בתל אביב התעצם, הרגיש שדווקא גל מקל, דן שמיר ויונתן אלון "מנצלים" את האירועים התקשורתיים כדי להקטין את ההישגים של ירושלים.
בואו נעשה רגע סדר – אמנם בעל הבית האמריקני קצת פחות השתגע מבעל הבית הישראלי, אבל משפחת אדלסון היא בשורה לכדורסל הישראלי עם גב כלכלי שלא הכרנו כאן. בסופו של דבר, ההשקעה בהפועל ירושלים שווה יותר מרבע גמר יורוקאפ או חצי גמר ליגת ווינר סל.
מדובר בקבוצה שמחזיקה את MVP היורוקאפ (ג'ארד הארפר), מתאזרח ברמה של זר מוביל בדמות קאדין קרינגטון, יובל זוסמן בעונת שיא, את הרכז הישראלי הכי טוב מחוץ לרומן של ים מדר ותמיר בלאט, ועוד חבורת זרים עם המון ניסיון, גם אם פחות נוצצים מהיריבה באדום.
נשאלת השאלה – למה? למה גל מקל, אחד הווינרים הגדולים שהכדורסל הישראלי ידע, לא משדר ביטחון בתקשורת? דן שמיר, שמכיר את משמעות התארים מחוץ למכבי, אמור להבין שהאליפות כבר על הרצפה, בהתחשב ביכולת הצהובים ובבלאגן האדומים (על ומחוץ למגרש).
התשובה פשוטה: האוהדים.
הם לא חולון, לא מכבי ת"א ולא הפועל ת"א
מאז ומתמיד, אוהדי ירושלים נחשבו למנומסים יותר. הם לא חולון, לא מכבי ת"א ולא הפועל ת"א. כאן אפשר להקטין ציפיות, לשחק על הנרטיב של בנייה "חכמה ומבוקרת" בלי להתפזר. אבל פה זה לא אוקלהומה סיטי, חברים. אין זמן לבנייה חכמה ומבוקרת, כי זה לא מביא תארים.
אם נתמקד רק מבחינה מקצועית, וכל עוד ים מדר מחוץ לסגל (וגם אם ישחק – זה לא אותו הדבר), הפועל ירושלים במקרה הרע שווה להפועל תל אביב, ובמקרה הטוב – עולה עליה: הארפר וקרינגטון (שמשחק כישראלי) לא פחות מסוכנים ממרכוס פוסטר ואנטוניו בלייקני, במיוחד בכושרם הנוכחי.
אם הייתי צריך לבחור בין בר טימור לרועי הובר – הייתי שואל קודם כל "לאיזה תפקיד?". הובר, הרכז שמגיע מהספסל כדי לשנות את המשחק משמעותית, עדיף על טימור הרכז הראשון, שצריך לנהל את ההצגה. לא בגלל יכולות, אלא כי זה לא איזור הנוחות של הגארד הוותיק.
מבחינת שרשרת ההגנה, זוסמן וג'רמי מורגן עדיפים על גיא פלטין ואיש ויינרייט (שעליו הייתי רוצה לכתוב טור שלם, יחד עם ברונו קאבוקלו), כי הצמד הירושלמי עדיף גם התקפית. הקו האחורי של ירושלים, כרגע, עדיף על הקו האחורי של הפועל תל אביב. היכן היתרון של האדומים? בקו הקדמי. תומר גינת וג'ונתן מוטלי הם יתרון משמעותי לעומת נמרוד לוי ואוסטין ווילי.
מוישלה ויינקרץ פעם אמר לי ש"כדורסל זה משחק של גארדים. הגבוהים שיחסמו ויתגלגלו". הוא אמר את זה לפני 16 שנה, ומאז זה רק החמיר. הכדורסל הישראלי לא יודע לשחק על גבוהים. גם הפועל תל אביב של המאמן האירופי לאורך כל העונה לא הצליחה להפעיל את מוטלי כשהמשחק לא זרם או כשהגארדים לא תפקדו.
מוטלי שחקן ברמה עליונה. הוא שובר שוויון ביורוקאפ ובטח בארץ ובטח מול הפועל ירושלים הנוכחית. המספרים שלו כנראה יגיעו, השאלה היא באיזו דומיננטיות.
וכמו כל גבוה – הוא תלוי בגארדים שלו.
אין אכזבה – וזה הנרטיב
ירושלים הבינו במשחק מספר 2 שהיתרון היחסי היחיד של הפועל תל אביב עליהם הוא הקו הקדמי, לכן לחצו מאוד מאוד גבוה על הגארדים (במיוחד כשאין מוביל כדור טבעי בסגל של הפועל תל אביב כרגע), קפצו על כל חסימה, והשאירו את ווילי "להסתדר" עם מוטלי לבד.
הפסד ירושלמי ביום שלישי יסכם אחת מהעונות המאכזבות של הפועל ירושלים. אומרים שאין ציפייה, אין אכזבה – וזה הנרטיב שאנשי המפתח בבירה מנסים לבנות לאורך כל העונה.
הפועל ירושלים של 24/25, בזירה המקומית ובסגל מלא, לא נופלת מהפועל תל אביב של יוני 25 ובטח לא ממכבי תל אביב. כל דבר חוץ מעוד תואר לארון הירושלמי, צריך להיות אכזבה לכל הנוגעים בדבר.
ושלא יספרו לכם אחרת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו