בתור הורה, הדבר הכי קשה הוא לזהות את ההתפתחות של הילד שלך. להבין שהוא כבר חכם יותר, חזק יותר, עצמאי יותר. כי הוא שלך, הוא איתך בבית, אתה רואה אותו כל יום. קשה לזהות התפתחות וצמיחה של מישהו שאתה רואה כל יום כל היום ולפעמים, גם אם קשה לנו להודות, אנחנו לוקחים את הילד כמובן מאליו. הרי ברור שהוא יאהב אותי, אני גידלתי אותו!
לא נעים לומר, אבל לרוב אנחנו משקיעים פחות במה שכבר שלנו. זה נכון במשפחה, זה נכון בעסקים (במקרה כל המבצעים תמיד ל״לקוחות חדשים״?) וזה גם נכון בספורט. בתור שחקן צעיר, הכי נוח בבית. בסביבה שלך, עם המאמנים שאתה מכיר, בשפה שלך ובסוף כל יום לחזור הביתה למיטה של ההורים ולאוכל של אמא. לאורך השנים, הכדורסל הישראלי הוכיח שהוא לוקח את ״שחקני הבית״ שלו כמובן מאליו וכמו שציינתי בפסקה הקודמת - זה די טבעי.
כבר שנים אני טוען שכל שחקן שיכול לצאת לשחק בחו״ל, שייקח את ההזדמנות הזו בשתי ידיים. אני לא חושב שזה מתאים לכל אחד, אבל זאת חוויה שצריך לנסות. זה יכול להיות שנה והביתה כמו בר טימור או קריירה שלמה כמו אפיק ניסים, אבל יש משהו בלצאת מהסביבה הנוחה שלך שגורמת לך להתבגר כי אין ברירה, ולאותה סביבה לראות אותך כבר כגבר ולא כילד. ברגע ששחקן יוצא מהשוק המקומי, שווי השוק והמעמד שלו אוטומטית עולה.
עד כה נגעתי בעיקר בצד העסקי, אבל אם רגע נצלול יותר עמוק נבין גם את הצד המקצועי.
יש שני דברים שנדירים בכדורסל הישראלי - להכניס כדור פנימה לגבוה ולתת את המפתחות לקבוצה לגארד מקומי. אם לזרים גבוהים אני לא ממליץ להגיע לכאן, אז בטח לא לגבוהים מקומיים (גלעד לוי, מצבו?).
כתפיסה - קבוצות ישראליות קודם כל מחפשות גארדים זרים. אם פעם כמעט ולא היו רכזים זרים, מהסיבה שזו הייתה עמדה יחסית מבורכת בסחורה המקומית (מאיר טפירו, מורן רוט, אבי בן שימול ועוד), בשנים האחרונות רכז זר הוא ההחתמה הראשונה בקבוצה, מה שבהכרח מייצר מצב שגארד מקומי לא יזכה להוביל קבוצה.
איפה הבעיה? שנוצר מצב שגדל לנו פה דור זהב של רכזיםגארדים ישראלים: בן שרף, עומר מאייר, איתן בורג, נעם יעקב (אפילו לא הכנסתי את ים מדר ונועם דוברת כי הם ״מבוגרים״ יותר).
ממש אפשר לראות את ההתנגשות בין הרצון לתת לשחקנים הבאמת מיוחדים האלה לפרוח לבין ההתאהבות בקונספט של גארדים זרים. למה התאהבות? כי הכדורסל שלנו עבר אמריקניזציה וכולו מבוסס יכולת אישית ופחות קבוצתית.
בגלל הלחץ, בגלל מעמד המאמן, בגלל חוסר הסבלנות - אין מקום לגארד ישראלי באמת לפרוח ולהיות בעל הבית לאורך שנים. טוב עשה בן שרף, שאחרי שתי עונות שפשוף בלאומית ובליגת על יצא החוצה וכולנו תקווה שלא יחזור לארץ עד סוף הקריירה.
לפני שנועם יעקב חתם בהפועל תל אביב, אמרתי שזו טעות לחזור לארץ מבחינתו. יעקב הוא שחקן דומיננטי שלא מפחד מכלום וצריך את הכדור ביד, ב-99 אחוזים מהמקרים ההיסטוריה הוכיחה לנו שהכדורסל המקומי שלנו לא מסוגל לעכל תכונות אופי כאלו בצבר.
עומר מאייר אמנם הצעיר בחבורה, אבל יש מצב שמבחינת הכדורסל הוא הכי בוגר. אם בעונה כזו מסויטת של מכבי תל אביב לא מצאו נכון לשלב אותו - מה עשינו בזה? הוא טוב מדי בשביל ״להשתפר באימונים״ ואם היה סרבי או סלובני כבר היו נותנים לו את המפתחות לקבוצה מקומית.
איתן בורג בסוף העונה הזו יקבל הצעות מהגדולות, אבל טוב יעשה אם יחליט לצאת לאירופה למקום שייתן לו להתפתח כרכז אמיתי, אחרת מסלול הקריירה שלו ילך לכיוון מייקל בריסקר - סקורר בחסד, כישרון אדיר וחוצפן בקטע טוב, אבל פשוט לא מתאים לכאן.
לאותו בריסקר (לונדון ליונס, בריטניה), בדיוק כמו עמית עבו (נבז'יס, ליטא), לקח כמה שנים פחות טובות כדי להבין את זה וללכת לעשות חיל רחוק מהאוכל של אמא.
מה המכנה המשותף של כולם? כישרונות יוצאי דופן, מנטליות של מובילים ולא מובלים. למעט יוצאים מן הכלל, זה לא יכול לעבוד בארץ ובמקרה הכי פחות רע הם יהיו שחקנים מקומיים ממש טובים, במקום להיות זרים ממש טובים הרחק מכאן. מה ההבדל? כמו ההבדל בין השקל ליורו (או דולר אם קוראים לך בן שרף).
