הגדלת היורו ל-24 נבחרות החל מ-2016, והגדלת המונדיאל ל-48 נבחרות החל מהקיץ, נתנה הזדמנות למדינות חדשות להופיע על במות הכדורגל הגדולות בעולם. ובזמן שאנחנו בישראל רואים מדינות אחרות חוזרות לטורניר גדול אחרי עשרות שנים או עורכות הופעות בכורה, אנחנו שואלים את עצמנו את השאלה המתבקשת: "למה הם ולא אנחנו?".
אחת הנבחרות שגרמה לנו לשאול את השאלה הזו היא גאורגיה, שתארח הערב (חמישי, 19:00) את נבחרת ישראל למשחק ידידות. בדומה לישראל של תקופת ברקוביץ'-רביבו, גם לגאורגים היו כוכבים בעבר, כמו בלם מילאן קאחה קלאדזה ומאמן מכבי תל אביב לשעבר, שוטה ארבלדזה, שכיכב כחלוץ בין היתר באייאקס וריינג'רס.
אותם כוכבים, מישראל וגאורגיה, לא הובילו את הנבחרות שלהם לטורנירים גדולים. אבל בעוד הכוכבים הנוכחיים, כמו מנור סולומון ואוסקר גלוך, עדיין מנסים להביא את נבחרת ישראל לארץ המובטחת, בגאורגיה פתחו מבערים ולא מביטים לאחור.
לא חלק מהרגע
ארבעה מקומות בלבד מפרידים בין גאורגיה (73) לישראל (77) בדירוג פיפ"א העולמי, אבל כל מי שמבין קצת כדורגל יודע שהדירוג הזה אינו חזות הכל. ישראל בשנים האחרונות נמצאת במצב די סטטי בדירוג, עם תנודות קלות ולמעלה ולמטה.
היריבה הבאה של רן בן שמעון לעומת זאת רשמה זינוק משמעותי בשנים האחרונות. פחות מעשור אחרי שהייתה מחוץ ל-150 הראשונות, היא מצאה את עצמה במקום ה-66 אחרי הופעתה ההיסטורית ביורו 2024.
ב-2024 עלתה גאורגיה לטורניר הראשון שלה אי פעם (כמדינה עצמאית אחרי פירוק ברית המועצות) הרבה בזכות ההמצאה החדשה של אופ"א – ליגת האומות – שהוכיחה את עצמה כמפעל שמשאיר פתח לנבחרות קטנות יותר להעפיל. אבל גאורגיה לא באה רק כדי להיות חלק מהרגע.
אחרי הפסד 3:1 לטורקיה ו-1:1 נגד צ'כיה בפתיחת שלב הבתים, הגאורגים הדהימו את פורטוגל (שכבר הבטיחה העפלה) עם 0:2 בלתי נשכח שסידר להם מקום בשמינית הגמר. שם הם כבר עלו ליתרון על ספרד, אבל האלופה שבדרך הפכה ל-1:4.
כוכב ששווה כמו כל נבחרת ישראל
הדור הנוכחי נחשב ל"דור זהב" בגאורגיה הרבה בזכות חוויצ'ה קווארצחליה. כוכב פריז סן ז'רמן שווה לפי אתר "טרנספרמרקט" 90 מיליון יורו, יותר מכל נבחרת ישראל ביחד, אבל הוא לא לבד. גיורגי ממרדשווילי, אחד ממצטייני היורו וכיום השוער השני בליברפול, והחלוץ ז'ורז' מיקאוטדזה, שווים גם הם יותר מכל שחקן ישראלי. תוסיפו לכך ארבעה שחקנים נוספים עם שווי של 4 מיליון יורו ומעלה, ותקבלו הרכב די איכותי ועמוק.
אז כיצד הם עשו את זה? מדובר בשילוב של חשיבה לטווח ארוך, קבלת החלטות נכונה וגם קצת מזל. בשנת 2014 אופ"א הקימה מערך עילית לפיתוח שחקנים בארבע מדינות במזרח אירופה – גאורגיה, צפון מקדוניה, ארמניה ובלארוס.
שתי הראשונות הספיקו מאז לעלות לטורניר גדול. במסגרת המערך הוקמו ברחבי גאורגיה שש אקדמיות כדורגל שמחזקות את הקשר בין ההתאחדות והמועדונים לבתי הספר, ומשלבות בין אימוני כדורגל לחינוך.
מבין שחקני הנבחרת כיום, לא מעט התגלו בשלב מוקדם ועזבו את מולדתם בגיל צעיר כדי להתפתח במדינות כמו רוסיה וצרפת, לפעמים עוד לפני שעלו לבוגרים. בישראל זה קרה עם יהלומים שאי אפשר היה להתעלם מהם, כמו סולומון, גלוך וענאן חלאילי, אבל התופעה הזו בישראל אינה רחבה מספיק.
עכשיו זו גאורגיה אחרת
וכן, צריך גם קצת מזל. כשקווארצחליה הגיע לנאפולי ב-2022 כשחקן די אלמוני, אף אחד לא האמין שהוא יהפוך לאגדה מקומית ויוביל את הקבוצה לאליפות, ובהמשך יזכה עם פ.ס.ז' בליגת האלופות לראשונה בתולדותיה. וצריך גם מזל עם מקרים כמו מיקאוטדזה, שנולד וגדל בצרפת ובחר לייצג את הארץ ממנה היגרו הוריו. נבחרת ישראל פחות מצליחה ליהנות מיהודי הגולה, בניגוד, למשל, לנבחרת הכדורסל בפרט ולכדורסל הישראלי בכלל.
בקיץ 2023 גאורגיה הייתה אחת משתי המארחות של יורו הצעירות. היא הפסידה ברבע הגמר בדו קרב פנדלים ללא אחרת מאשר ישראל, אחרי עוד מופע שוערות אדיר של דניאל פרץ בין הקורות. פרץ (ועוד כמה שחקנים מאותה הנבחרת) יחזרו הערב לאותו אצטדיון בטביליסי אחרי פחות משלוש שנים, כשהם אנדרדוג אל מול דור הזהב הגאורגי.
שישה משחקים נערכו מול גאורגיה בעבר. רק שניים מהם היו רשמיים, והאחרונים היו אי שם ב-2011. ישראל ניצחה שלוש פעמים ונכנעה רק פעם אחת, אבל עכשיו זו גאורגיה אחרת.
את התהליכים שקרו שם כדי לדחוף את הנבחרת קדימה, נראה שאנחנו עדיין לא ביצענו עד הסוף. ולמרות זאת, הזיכרונות מאותו רבע גמר וטביליסי וקווי הדמיון המסוימים שבכל זאת קיימים, מראים שאם זה קרה להם – אז מתישהו זה יכול לקרות גם לנו.
