בקיץ האחרון, ממש לפני שהעונה התחילה, הייתי מעורב ביוזמה מרגשת: כנס מחזור במלאת 50 שנה לאליפות הראשונה של הפועל באר שבע. בזה אחר זה עלו ובאו לאצטדיון טרנר שחקני העבר הקשישים, שהיו כל כך נרגשים מהכבוד שחלקו להם אנשי ההווה: ראש העיר רוביק דנילוביץ', אלונה ברקת וגם כמה משחקני הקבוצה הנוכחית.
מאיר ברד, אורי בנימין, רוני מוסקוביץ', יעקב כהן, אפרים צבי וכל שאר השחקנים האגדיים התרגשו בעיקר מכך שלא שכחו אותם, גם אחרי שחלפה חצי מאה. גם כאשר מרבית האוהדים הצעירים של הפועל באר שבע כמעט ולא יודעים עליהם דבר.
בין כולם בלטה דמותו הצנועה של אברהם נומה, הנשמה הגדולה של הקבוצה ההיא, שהביאה לעיר הדרומית שתי אליפויות ב-1975 ו-1976. למרות שהבריאות כבר לא הייתה איתנה כבעבר, החיוך הענק לא ירד מפניו.
השחקן האהוב ביותר
כמי שהיה נער צעיר באותם ימים, שלא החמיץ אף משחק בית (ונסע גם לכמה משחקי חוץ, לא עניין פשוט באותה תקופה), תמיד ראיתי את נומה כדמות מיוחדת. עם רעמת השיער המרשימה, בסגנון הביטלס, הוא לא היה מפסיק לרוץ על המגרש ולהילחם על כל כדור, וגם להבקיע את השערים החשובים.
השער הדרמטי ביותר של נומה היה במחזור ה-21 של עונת האליפות הראשונה, בדקה ה-90 מול הפועל כפר סבא. ממסירה גאונית של מאיר ברד כמובן. ברד נחשב אז לשחקן האיכותי ביותר של הפועל באר שבע, ולמרות המרחק (הממשי אבל בעיקר המנטאלי) מהמרכז, הוא הגיע לנבחרת ישראל של עמנואל שפר. את נומה שפר לא ממש ספר, אבל מבחינת הבאר שבעים - הוא היה ונשאר השחקן האהוב ביותר.
המשחק ההיסטורי ההוא מול כפר סבא, של המאמן הצעיר שלמה שרף, היה מיוחד גם עבורי ועבור חבריי, שחקני קבוצת הילדים של "תדיראן". כפי שהיה נהוג באותם ימים רחוקים, בהפסקת המחצית היו משחקות שתי קבוצות מליגת הנוער של השכונות. אז שיחקנו וניצחנו 0:1 – כשערן (ברד) לוין בישל באמנות לעמרי (נומה) כהן.
הניצחון הדרמטי ההוא על כפר סבא העלה את הפועל באר שבע למקום הראשון בטבלה, בו היא נשארה עד לסיום העונה. למרות שעברו למעלה מ-50 שנה, אין אדם שהיה במשחק ההוא ולא זוכר אותו, כאילו זה היה אתמול.
בא מאהבה
בעשור הקודם הפועל באר שבע של אליניב ברדה, מאור מליקסון והמאמן ברק בכר זכתה בשלוש אליפויות רצופות. וזה היה מרגש מאוד. אבל האליפויות הראשונות של המועדון היו של המאמן אמציה לבקוביץ', ברד, נומה ושות', שכמו כל חבריו לקבוצה - למעט השוער הרחובותי מוסקוביץ' - היו באר שבעים.
לדור הצעיר קשה להבין איזו גאווה עצומה השחקנים ההם העניקו לעיר כולה, שהייתה אז הכי פריפריה שיכולה להיות. ולכן כל אחד משחקני שתי האליפויות הראשונות, אלו שעדיין בחיים ואלו שכבר לא איתנו, יישארו לעד דמויות נצחיות, כאלו שרחובות ייקראו על שמם.
כשהייתי אוהד צעיר כמובן לא יכולתי לדעת, אבל במהלך השנים למדתי שאברהם נומה היה הרבה מעבר לשחקן גדול. הוא היה האיש החם, המשפחתי, זה שידע לפתור בדרכו האנושית את מלחמות האגו שהיו בין מאיר ברד לשלום אביטן ז"ל, שהצטרף לקבוצה בעונת האליפות השנייה.
וזה היה נומה: מעבר לשחקן הענק שהיה, הוא היה אדם שבא מאהבה. שלמרות הקשיים והטרגדיות שעבר בחייו, תמיד נשאר אופטימי ומחייך. כמו אז במפגש המרגש בטרנר לפני כחצי שנה. וכך תמיד נזכור אותו.
יהי זכרו ברוך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו