לפני שנתיים, אחרי המכה מאולימפיאקוס, מכבי תל אביב עמדה מול צוק כשמולה הפועל חיפה. על פניו, היו לה את כל הסיבות ליפול. לתת לעונה שלה להתרסק, באותה נקודה היא לקחת אליפות. אתמול (רביעי), אחרי תקופה מטורפת בלשון המעטה, היא שוב פגשה את הפועל חיפה. על פניו, אותה סיאטוציה, כל העונה יכולה לעלות באש. הכל על הכף, זה היא נגד כל העולם.
מכבי ניצחה אתמול, היא ניצחה את אחד הניצחונות החשובים שלה בשנים האחרונות, אני אגדיל ואומר שזה אחד הניצחונות הגדולים ביותר בעידן של מיטש גולדהאר. זה היה הרבה מעבר לשלוש נקודות, זה היה ניצחון של האור על החושך, המועדון ניצח, לא הרחוב, לא אף בעל אינטרס, לא שחקן אחד ולא מאמן אחד - המועדון ניצח.
זה לא סתם ניצחון, לא עוד שלוש נקודות, היה כאן עניין עקרוני, מהותי, להיות או לחדול. כי מכבי של השנה היא כל כך הקבוצה של ז'רקו לאזטיץ', לטוב ולרע, וכרגע היא חיה איתו לטוב ולרע. בתקווה לחיות איתו טוב, היא בטוח טובה מספיק בשביל לעמוד במטרות שלה.
זה בטוח לא היה ניצחון שאפשר להתפאר בו ברמת האסטתיקה. לא היה בו איזה מכבש צהוב על היריבה עד שהיא קורסת, מצבים שאתה לא מאמין שהם נכנסו (טוב, חוץ מאושר דוידה, מה זה היה?). זה היה ניצחון כמו שצריך לנצח אחרי משבר, אחרי רצף נוראי, עם מתח ועם תחושה שזה חייב לקרות. ניצחון קשה, בציפורניים, בשניים, עם סכין וגם אולר שווייצרי. לקלף אותו ולא לנשום ביציע בתוך תוספת הזמן.
לספוג כרטיס אדום מוצדק ודווקא משם להתנפל עם שני שערים. זה ניצחון של אופי, של כוח, והפרצופים של השחקנים בסיום היו כאלה שהסגירו את ההבנה שלהם את האירוע. אם יש משהו שמגיע, ואין מגיע בספורט, אחרי המהלכים שנעשו - זה להגיע ליום ראשון בטרנר עם אפשרות לעלות למקום הראשון. מכבי ולאזטיץ' הרוויחו אותה, מכאן זה בידיים שלהם.
מצאנו את רביעיית ההגנה
אפשר לבחור להיות מתוסכל מהיעדר הדקות של נועם בן הרוש עד עכשיו, ואפשר גם להגיד שהמחצית השנייה שלו בתור מגן ימני היא הצהרה. כל מה שהוא עשה ברמה הגנתית עבד, וזה במינוס עידו שחר המרוחק. וגם היו מספר גיחות קדימה שרק מוסיפות להבנה כמה פוטנציאל יש בסגל של מכבי השנה.
רביעיית ההגנה שסיימה את המשחק עם מוחמד עלי קמארה וטייריס אסאנטה בתור צמד בלמים, רוי רביבו מגן שמאלי ובן הרוש בעמדת המגן הימני זה ציוות שנראה כמו חלום שהתגשם. זה ברור שנצטרך בדרך את הייטור ורז שלמה, אבל מה שהרביעייה הזו נותנת למכבי הוא הרבה מעבר. קשיחות, אתלטיות וגם איום מתמיד על היריבה (כן, גם ב-10 שחקנים).
לעומתם, אצל קרווין אנדרדה ויון ניקולאסקו עוד יש חלודה להוריד. יש ניצוצות, רואים את הניצנים, וזה עדיין לא שם באמת. אנדרדה ניסה להתניע, הוא הצליח לנוע בן הקווים, להוסיף דריבלים מוצלחים וגם לדייק מקדימה, במחצית הראשונה הוא היה נקודת האור בקישור, בטח לעומת שחר. לעומתו, ניקולאסקו הצליח לבנות את השער השני עבור דור פרץ, וגם משחק הלחץ שלו היה טוב לפרקים אבל הוא צריך שער, והוא צריך יותר זמן - ואם כבר הוא צריך זמן שמכבי תוקפת ופחות מתגוננת.
מעבר לשער והעובדה שהוא נכנס רענן למגרש, הנקודה המעודדת ביותר של פרץ הייתה אתמול הרגע שבו הפועל חיפה הבקיעה. הנקודה בה הוא אוסף את השחקנים סביבו, מכניס את כולם לפוקוס היא הרבה יותר מכל פעולה חיובית שהוא עשה. מכבי, וזה ברור לכולם, תגיע רחוק עד כמה שהקפטן שלה ייקח אותה, השער והיכולת הטובה שלו היו תוצאה של רעננות. אנדרדה החזיק את העמדה במחצית הראשונה, ופרץ השאיר את הנקודות בבלומפילד.
מעל כולם נמצא סייד אבו פרחי, שלא הפסיק לרוץ, לא הפסיק לעבוד, לא הפסיק לתת כל מה שיש לו עד השריקה. זה שער שהוריד את הלחץ, זה הדברים שלו בסיום. בחור צעיר, בעונת בוגרים ראשונה במכבי, ואתה לא מאמין שזה אמיתי.
חזרה לנקודת ההתחלה
מכבי תצטרך לתת יותר מזה בטרנר, יש לה את היכולת לתת יותר. את אתמול היא סיימה בדיוק כמו שהייתה צריכה לסיים, עם שלוש נקודות ומצב רוח חיובי. עכשיו התקווה שכריסטיאן בליץ' בסדר, שאיסוף סיסוקו כשיר ואפשר להגיע עם כל הכלים שיתנו מחשבה ללאטזיץ' לקראת היריבה על התואר.
בפעם האחרונה שהוא היה בבירת הנגב, הקבוצה הבלתי נשברת של רן קוז'וך הניחה את השלט על השולחן ב-0:3 והצגה של דוידה את ווסלי פטאצ'י. הם זוכרים את זה שם בנגב, עכשיו מכבי צריכה רק לעשות את מה שהיא יודעת הכי טוב - להתמודד עם הסיטואציה ולעלות למקום הראשון.
