כך הכדורגל הישראלי הורס את הכישרונות של עצמו
עומס אימונים, פציעות קשות ולחץ תחרותי בגיל צעיר גורמים לילדים לשחיקה פיזית ונפשית • מאמנים ללא הכשרה פדגוגית ותרבות הישגית של הורים מונעים מהם ליהנות מהמשחק ולהתפתח באמת - וכך הכדורגל הישראלי מאבד דור שלם של כישרונות
אורתופדים בספורט מדווחים על עליה כמותית (ע"פ סטטיסטיקה) של פציעות בספורט. הנתון המדאיג יותר הוא העלייה בפציעות קשות ו"בלתי הפיכות" בקרב ילדים ובני נוער, שמובילות בהמשך לחיי יום־יום לקויים ואף למצבי נכות בגיל מבוגר. רבים לא מקשרים זאת ישירות לאימון ילדים לקוי.
מחקרים מצביעים גם על פגיעה רגשית: יותר ילדים נזקקים לטיפולים פסיכולוגיים ואף פסיכיאטריים. הם חווים מצבי קיצון מבלי להיות מוכנים, סופגים מילים קשות ממאמנים, ומאבדים את חדוות המשחק. חלקם מתקשים לישון, לתקשר חברתית או לשמור אמון במבוגרים. בנוסף, הורים נסחפים לעולם התחרותי ושולחים את ילדיהם לאימונים ותחרויות בחו"ל, לעיתים בלי להבין שהילד לא תמיד בשל נפשית להתמודדות הזו.
בהמלצת מאמן או אגודה, הציפיות מהילד עולות בהדרגה. הלחץ לנצח והתגובה החריפה להפסדים הופכים לעומס נפשי. ילדים רבים אינם מוכנים לכך, ומפתחים תופעות פסיכוסומטיות ואף מחלות כרוניות. הבעיה נעוצה בחוסר התאמה לשונות בין הילדים ובחוסר הכנה מספקת למצבי לחץ.
המועדונים מחייבים השתתפות באימונים במשך כל השנה, כולל חופשות, אימוני כושר ואימון מנטלי. כך נוצר אורח חיים צפוף - לילדים כמעט ואין זמן לעצמם, לחברים או ללימודים.
במועדונים רבים קיימים נוהלי אימון קשיחים שמונעים יצירתיות מהמאמן וחופש משחק מהילד. החשיפה למשחק חופשי מצומצמת, והמשחק הופך לריצה אינסופית. בגרמניה כבר נבחן מודל חדש שבו משחקים 3 על 3 בגילאים הצעירים.
פרישה של שחקנים עם פוטנציאל
שוב ושוב אנו שומעים על פרישת שחקנים שהוגדרו בעלי פוטנציאל גדול. המדע מראה כי שחקנים כאלה זקוקים לאימון מותאם אישית שמבין את הייחודיות שלהם, ולא רק לאימון קבוצתי אחיד. המדע המתקדם מאפשר ניתוח קוגניטיבי של יכולות הילד לפני הצד הפיזי, וכך ניתן לבנות "חליפה אישית" שתמקסם את הפוטנציאל.
הכשרת המדריך והשוני בין הילדים
בדרך כלל מאמן הילדים הוא שחקן עבר עם קורס בסיסי, אך בלי הכשרה פדגוגית או ידע מדעי עדכני. רובם ממשיכים לאמן כפי שהתאמנו בעצמם, ומעטים מיישמים גישות חדשניות.
קיימים פערים גדולים בין הילדים בנתונים הפיזיים והקוגניטיביים. שחקנים קטנים בשנתון כמעט שלא מקבלים יחס מותאם - במקום לחזק את יתרונותיהם, מתמקדים בחסרונות הפיזיים. לכן יש צורך במבדקים תואמי גיל המתייחסים גם ליכולות קואורדינטיביות, חשיבה מהירה וראייה מרחבית.
השינויים הנדרשים באימון ילדים
בעולם כבר מתבצעים שינויים - וגם בישראל נדרש תכנון מחדש עם אנשי מקצוע פדגוגיים. המטרה: יותר חוויית משחק, קואורדינציה וחשיבה יצירתית, פחות עומס פיזי בגיל צעיר.
המשחק הראשון של ילד צריך להיות 3 על 3 בגיל שבע, עם משחקים הדרגתיים עד גיל 14. בגיל זה עדיין לא נדרשים אימוני כושר - אלא אימוני קואורדינציה עם ובלי כדור.
המצב בשטח
כד"ר למדעי האימון עם התמחות במה שקורה במוח בתנועה, אני מרבה להרצות דווקא בחו"ל. לא מזמן הייתי בפגישה עם הפרופסור האמון על הפיתוח בכדורגל הגרמני לגבי השינויים, כמו גם במועדון מיינץ בו אני מרצה ומדגים אימונים מיוחדים ובמיזם של הבונדסליגה העברתי אימון קוגניציה במגרש.
בישראל אני עובד מול מאמנים בודדים , ומרבה לבקר במגרשים כדי לא לאבד את הקשר לשטח. באחד מביקורי במגרש, צפיתי בטור של 20 ילדים, כאשר כול אחד בתורו בועט לשער ולאחר מכן רץ לוקח את הכדור ועומד בסוף הטור/ בצד מונחים עוד כדורים ועוד אמצעי אימון ויש במגרש ארבעה שערים גדולים וארבעה קטנים, שעומדים מיותמים. לאחר עשר דקות אני שומע את אחד ההורים אומר לשני "איזה יופי, אצל המאמן הזה יש משמעת, בבית הספר אין משמעת". אני כמעט נופל. ילד נגע בכדור בעשר דקות ארבע פעמים בלבד. לאחר כמה דקות נוספות, ילד שעמד בטור בעט לילד שלפניו בישבן והסיבה לדעתי היא שעמום. המאמן אמר לילד לשבת בחוץ, הילד קרא לאביו ואמר לו "בוא נלך הביתה, אני לא רוצה להיות פה". מתברר כי הילד הוא הכישרוני ביותר בקבוצה.
במקרה אחר, הייתי ביציע במשחק וקרוב מאוד למגרש. ילד בגיל 12 ספג כשוער גול לא מחויב. המאמן תפס את הראש ואמר בקול רם "חבל שנתתי לך לשחק, הלוואי ולא היית פה". כול ההורים היו בהלם . מה זה אומר? בעיה פדגוגית? חוסר התאמה לאימון?
הקמתי במועדון מוביל בישראל תכנית במביני (משחקי הכנה לכדורגל) וביקשתי לפני להכשיר את המאמנים לגילאים אלה, כי גיל זה דורש ייחודיות. בגיל הזה נדרש תוכן של מעט כדורגל ויותר קואורדינציה כללית גם עם כדור כחלק מהגוף בתנועה. התחלנו בפרויקט עם מעט מאוד מדריכים שהכירו את העבודה עם היל הרך, למרות שמספר הילדים עלה ועלה. בשנה החולפת שובצו לפרויקט מאמנים שאימנו גם ילדים בוגרים בקבוצות תחרותיות, ללא הכשרה תואמת, כי המעסיק היה חייב להם שעות עבודה. לצערי הרב , הפרויקט דעך.
במועדוני כדורגל בהם יש מאמנים שגם עברו קורס בשיטת OCO, יש יותר ילדים שנשארים עד סוף השנה ולא נושרים, יש יותר תוצאות בליגות הילדים, ויותר הורים שמרוצים מההתייחסות הפדגוגית מצד המאמנים לילדיהם. במועדונים אלו המאמנים רואים בהורים שותפים להצלחה, ההורים מקבלים הדרכה ונחיות איך להתייחס לילד תחרותי . וכן, יש גם כבר שחקנים בנוער שבולטים והגיעו לנבחרות הצעירות. יש גם דרך אחרת.
99% מהילדים לא יגיעו לרמות הגבוהות, אך אם האימונים נעשים נכון – הם תורמים לבריאות, להתפתחות ולחינוך. הבעיה כיום היא שהכלים שניתנים לילדים, להורים ולמאמנים אינם מספיקים. "ילד איננו מבוגר קטן" - בטח לא בספורט.
לכן דרוש חישוב מסלול מחדש: הפרדה בין כישרונות שיזכו לאימון מותאם אישית לבין ילדים שבאים ליהנות, שיתוף הורים והטמעת ידע מדעי. אפשר לעשות שינוי אמיתי - אבל הוא מחייב חיבור בין המדע לשטח, תכנון כולל והובלה מגבוה.
הכותב הוא ראש המרכז והאקדמיה לאימונים אישיים מבוקרי בדיקות , מרצה אורח בבית הספר לרפואה בהתמחות רפואת הספורט ומרצה בתחום תורת האימון והקואורדינציה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
