נתחיל מהסוף, כרגיל - בית״ר ירושלים, במבנה הנוכחי, כנראה תגרום לי לאכול את הכובע מוקדם מהצפוי. לא לזה ציפיתי לפני חודש וקצת כשהעונה יצאה לדרך וגרמה לי לחשוב שהיא תהיה שונה מקודמותיה. למרות כל נורות האזהרה, איכשהו חשבתי שהצוות הניהולי יודע מה הוא עושה וכל מה שצריך זה קצת שקט כדי לנקות את כל הרעשים. ובראייה לאחור, זה ברור גם איפה היה צריך להבין שזה לא יכול להחזיק יותר מידי זמן - בתבוסה המבישה לריגה.
זרים שאינם שוברי שוויון במקרה הטוב וחלשים להחריד במקרה הפחות טוב, ירדן שועה שלא מוצא את מקומו על המגרש כבר יותר מידי זמן, ברק יצחקי שמתחיל להראות סימנים של ״הצליח לי רק כשהיינו אנדרדוג״ ומיגל סילבה שפתח את העונה בצורה רעה מאוד ומעלה לא מעט סימני שאלה לאחרונה. כל המנורות הללו נדלקו בעוצמה חזקה אי שם בתחילת אוגוסט וסירבתי להתייחס אליהן.
כנראה שלא רציתי. הרי הכול כבר היה מוכן לעונה טובה יותר מקודמתה, כזו שאחרי המחזור השלישי תשים אותך בפוזיציה של הצהרות על אליפות. אבל כמו שזה נראה אתמול (שני) בערב - פלייאוף עליון בואכה מקומות 3-5, וגם זה עם הרבה מזל, יחשבו הישג בסיטואציה הנוכחית.
ולא, זה לא עניין של לחגוג אליפות כשמנצחים משחק אחד או לשרוף את המועדון כשמפסידים שבוע אחרי. עכשיו זה כבר מתחיל לקבל צורה. נבואות הזעם שרצות ברשת בקרב האוהדים מתחילות להתגשם אחת אחת.
אני, לתומי, חשבתי שפגרת הנבחרת תעזור במשהו - אלא שגרף היכולת של בית״ר ממשיך לרדת ונראה שהפערים בליגה בין הקבוצות הגדולות לקבוצות הקטנות הולך וגדל. השאלה היא רק באיזה צד של הסקאלה נהיה העונה - כי 1 מ-6 בשני משחקים נגד קבוצות גדולות מעיד שהקסם מהעונה שעברה פג ואת הנקודות צריך להתחיל לאסוף מול הקבוצות הקטנות, אלו שלרוב עושות לנו חיים קשים יותר.
אין כבוד
במשוואה בין קהל למועדון צריך להיות כבוד הדדי. בערימות. בעונות הראשונות של ברק אברמוב, הקהל עשה את שלו והפתיע בכל עונה מחדש. צמצום משמעותי של עבירות משמעת, גידול מתמיד בכמות הקהל שמגיע ותצוגות עידוד מרשימות במיוחד גם כשהקבוצה לא הייתה בשיאה. אברמוב מהצד שלו עמד בעסקה.
הוא הביא את ברק יצחקי ואלמוג כהן, בנה שלד ישראלי מהטובים בליגה, הצליח עם המון מזל להחזיר את עומר אצילי, שיקם את מחלקות הנוער והילדים ועוד. דווקא העונה, כשהקהל עושה את קפיצת המדרגה הכי משמעותית שלו בהיסטוריה של המועדון, ושובר את שיא המינויים, הוא שכח את העיקרון הבסיסי במערכת היחסים הזו.
מההודעות ההזויות על ערן זהבי ללא מחנה אימונים, דרך גיא מלמד שלא מתאים לשיטה, רשימת ה״מועמדים״ המוגזמת שרצה בקיץ וכללה את כולם חוץ מאת ליונל מסי וכריסטיאנו רונאלדו, החלפת רוב הזרים בשחקנים פחות טובים ובעיקר ההכנסות על אלו שעזבו אל מול ההוצאות על אלו שהגיעו, ההדחה המיותרת מאירופה, התקרית עם שועה ופרשת סילבה קאני וזוהר זסנו - כל אלו הם אירועים שמרגישים כמו זלזול באינטליגנציה של האוהדים ולא מצדיקים אפילו לא במעט את הבעת האמון המוגזמת של הקהל.
במסיבת העיתונאים לפתיחת העונה כעסתי על אברמוב שבמקום להצהיר אליפות הוא קרא לבינוניות. וזה בדיוק מה שקורה על הדשא. ולא, אני לא שוכח איפה היה המועדון כשאברמוב לקח אותו, אבל הטיעון הזה לא יכול להחזיק לנצח, בטח לא אחרי התמורה שקיבל עד כה.
השופט לא הכריע
נחזור למשחק. לא שהגיע לנו לנצח ביכולת הזו, אבל השופטים העונה מתגלים כגיים צ׳יינג׳ר של הליגה. שוב. רשימת החלטות הזויות בלא מעט משחקים, כולל אתמול בבלומפילד, התערבות או אי התערבות של ה-VAR במקומות שצריך והפערים בקבלת החלטות בין השופטים: האדום של זסנו נגד חיפה אל מול שתי דריכות ברורות אתמול שהשאירו סימני פקקים ברגליים של שחקני בית״ר לשבוע הקרוב ועברו כאילו כלום.
לא נדבר על נגיעת היד הברורה של עומרי אלטמן שהובילה לאדום של גיל כהן ולשער ניצחון, אבל אל תטעו - לא הפסדנו בגלל השופט, כי ממילא לא הגיע לבית״ר לנצח אתמול. היתרון הזמני היה מתעתע מאוד. זה פשוט אף פעם לא כיף להסתובב עם תחושה שהשופט שמשפיע על המשחק. במקרה של אוהדי בית״ר, ברוב הפעמים זה גם לא לטובתנו.
אבל אנחנו בית״רים, ולא נישבר. רק נהיה קצת יותר ריאליים. העונה רק החלה והדרך באמת עוד ארוכה. אולי זה טוב שזה קורה עכשיו, למרות שזה בדיוק מה שאמרתי בעונה הקודמת אחרי ההפסד לטבריה במחזור השני, איכשהו ולמרות הכל עדיין יש בי אמונה שהעונה הזו חייבת להראות אחרת.
