כמעט חמש שנים חלפו מאז הסכמי אברהם, הסכמי הנורמליזציה והשלום בין מדינת ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין, שקידם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בקדנציה הראשונה שלו.
חודש וקצת אחרי אותם הסכמים, חתם דיא סבע באל נאסר דובאי, במעבר שהצית את הדמיון בכדורגל הישראלי והמזרח תיכוני. כמו בתחומים נוספים, רבים בארץ קיוו אז כי הסכר נפרץ, שכדורגלנים ישראלים יעברו בקלות בין ליגת העל לליגות המפרציות בחופשיות, ושגל של שיתופי פעולה בתחום הכדורגל ישטוף את הקו שבין תל אביב לדובאי.
אחרי חתימתו של סבע, אי שם בסוף ספטמבר 2020, אכן היו שורה של צעדים שאפיינו את החיבור ההולך ונרקם בין ישראל לאיחוד האמירויות בתחום הכדורגל. נחתמו מסמכי הבנות בין ההתאחדות ומנהלת הליגות הישראליות למקבילותיהן האמירותיות, ואפילו מכבי חיפה והמועדון המעוטר ביותר באמירויות, אל עין, חתמו על הסכם שיתוף פעולה והחלפת ידע.
היו גם יוזמות פרטיות, כמו ההזמנה הפומבית של הפועל ב"ש לשבאב אל אהלי דובאי להגיע למשחק ידידות, וכמובן גם עסקת השייח' הידועה לשמצה של משה חוגג ובית"ר ירושלים. למרות כל אלו, נדמה כי החיבור בין הכדורגל הישראלי לכדורגל האמירותי לא באמת הפך למעיין נובע של שיתופי פעולה.
לא נוצר שטף של שחקנים שעושים את דרכם לקבוצות בדובאי ואבו דאבי ולהפך, ולמעט משחק ידידות בין נבחרות הנערים של ישראל ואיחוד האמירויות, גם לא קרו אירועים או מעמדים משותפים בחמש שנים האחרונות.
"לא היתה אחיזה במציאות"
למה זה קורה? איפה זה נתקע? ומדוע חיבור הכדורגל בין ישראל לאיחוד האמירויות לא מתפתח? ראשית, האופי האמירותי והמפרצי והקצב שהדברים בצד הזה של העולם קורים לפיו, הם גורם משפיע. בניגוד לישראל, שפה כולם רוצים הכל מהר, כאן ועכשיו, במפרץ, במיוחד בפרויקטים בעלי אופי רגיש, עובדים בקצב משתנה. צעד קדימה, צעד אחורה, צעד הצדה. מתבוננים ולוקחים את הזמן. בנוסף, בשנה וקצת האחרונות, התווספה המלחמה שפגעה מאוד באווירה הכללית של שלום, ושיתופי פעולה.
"לציפיה שזה יהפוך לשטף של שחקנים ישראלים שחותמים שם, לא היתה אחיזה במציאות", מסביר ל"ישראל היום" רונן קצב, הסוכן הישראלי היחיד עד כה שהצליח לעבוד עם קבוצות באיחוד האמירויות, ואמון על שתי העסקאות הבולטות בקו הזה — זו של דיא סבע, וזו של עומר אצילי, שכזכור חתם באל עין בשנה שעברה. לטענתו, הנושא הפוליטי לא משחק תפקיד. "בדובאי לא מסתכלים האם שחקן הוא ישראלי, יהודי או משהו אחר. אם הוא שחקן טוב שהם רוצים, הם ינסו להחתים אותו".
העורך הראשי של ערוץ ה-X הפופולרי action_news@ הנחשב לאחד המשפיעים בכדורגל האמירותי, ענה במיוחד לשאלות "ישראל היום" בנושא: "שיתוף פעולה כזה בתחום הספורט תלוי תמיד במספר גורמים, גם מקצועיים וגם מסחריים. עד כה, היו נסיונות מועטים [להחתמת שחקנים ישראלים], אבל זה לא אומר שאין פוטנציאל לשיתוף פעולה נוסף בעתיד אם מועדונים ושחקנים ימצאו את ההזדמנויות הנכונות שמשרתות את שני הצדדים".
ועדיין, מאז הסכם השלום רק ארבעה שחקנים ישראלים הצליחו לשחק באיחוד האמירויות. סבע, עבדאללה ח'ליח'ל (כיום בסכנין), עומר אצילי ששיחק באל עין, ומואנס דאבור, שמאוד מצליח בשבאב אל-אהלי דובאי בשנה וחצי האחרונות. "אי אפשר לנתק את הדברים מההקשר התקופתי", מסביר בכיר בהנהלת אל-ג'זירה אבו דאבי ל"ישראל היום".
"המלחמה שהתפתחה אחרי השבעה באוקטובר, עוררה רגשות אמביוולנטים כלפי ישראל בעולם הערבי, ואיחוד האמירויות לא שונה במובן הזה. התושבים חשו אי נוחות מסוימת. למרות זאת, ולמרות הפער כביכול בין האינטרסים והעמדות הרשמיות של המנהיגים להלך הרוח ב'רחוב', הדברים האלו לא מהווים שום שיקול כאשר בוחנים חיזוק לקבוצת כדורגל, אבל יש גם עניין של תזמון ומומנטום".
"המלחמה משפיעה"
שלושה מתוך ארבעת השחקנים הישראלים באמירויות עד כה, ערבים. היהודי היחיד, אצילי, נרשם באמירויות עם דרכון רומני, על מנת להקל בבירוקרטיות בנסיעות למשחקים ביבשת. האם מדובר ברגישות סביב שחקנים יהודים? "כן צריך להגיד שעם המלחמה כביכול נהיה פחות נוח להחתים ישראלי, אבל זה נכון לכל העולם, לא רק לדובאי", קצב שופך אור על הנעשה מאחורי הקלעים של שוק העברות השחקנים.
"למרות זאת, היתה הצעה רשמית של שבאב אל-אהלי דובאי על נטע לביא שלא הבשילה לכדי חתימה, בגלל הדרישות של קבוצתו היפנית (גמבה אוסקה), ככה שאין באמת קשר למלחמה". אז לצד איך שדברים מתנהלים במפרץ, והתקופה הרגישה בעקבות המלחמה, בסוף יש את הכדורגל. הספורט עצמו.
הסגנון הדי דומה של השחקן המקומי באיחוד האמירויות לשחקן הישראלי גם הוא גורם משפיע. השחקן האמירותי, בדומה למקבילו הישראלי, הוא יותר טכני ופחות פיזי, מה שהופך את השחקנים הישראלים לפחות אטרקטיביים כפרוספקטים לרכישה.
הניסיון עם אצילי לא עזר
"צריך להבין שזו ליגה עם מקום להרבה שחקנים זרים (ניתן לרשום זרים ללא הגבלה, בטופס משחק חמישה, וזרים מתחת לגיל 23 באופן חופשי), ועם יכולת למשוך שחקנים מצוינים מספרד, אנגליה, איטליה ועוד", אומר קצב.
"עם כל הכבוד לליגה שלכם, הקבוצות בליגה כאן מחפשות שחקנים בפרופיל יותר גבוה מליגת העל בישראל, וגם משלמות בהתאם", מוסיף, הגורם בהנהלת אל-ג'זירה. ומה לגבי שחקנים ישראלים שיחתמו בעתיד באמירויות? הדיווחים האחרונים דיברו על מעבר אפשרי של ירדן שועה לליגה האמירותית, אבל העניין בו מצד מספר קבוצות לא היה רציני מספיק. קצב מסביר: "אם זה השחקן הכי טוב בליגת העל, כמו שאצילי היה בזמנו, אז זה יכול להיות מעניין מבחינתם. אחרת הליגה שלנו זה לא המקום הראשון שאליו יסתכלו כדי להחתים שחקנים".
"לכל מועדון יש אסטרטגיה משלו להחתמת שחקנים, והבחירות נעשות תמיד לפי סטנדרטים המקצועיים והטכניים המתאימים לקבוצה ולשאיפותיה", מסביר עורך action_news. "הניסיון של אצילי היה נסיון אחד בכיוון הזה. זה פחות עבד, אבל לא אמור להשפיע על התקשרויות עתידיות כאלו". "אני מאמין שיהיו עוד שחקנים ישראלים שיחתמו שם בעתיד", אומר קצב. "אבל זה לא יהפוך לשטף, ולא יקרה בכמויות. אם תהיה הזדמנות טובה שתתאים לכל הצדדים, הכל פתוח".
על פניו יש מי שעשוי להיות מאוכזב מקצב ההתקדמות וכמות נקודות הממשק בין הכדורגל הישראלי לכדורגל האמירותי. אבל נראה, כי בהתחשב באקלים הפוליטי, בסחורה שיש לנו להציע, ובמה שהם מחפשים, החיבור הקיים היום בין ישראל לאיחוד האמירויות בתחום הכדורגל, הוא ריאלי.
בעתות כמו זו, שווה לשמור על זה, לטפח את מה שאפשר ולהמתין שהמצב באיזור ישתפר, כדי שגם הכדורגל בין הים התיכון למפרץ הערבי כפי שהוא מכונה באמירויות, יתפתח ויצמח. "הקהל האמירותי מגוון מאוד בדעותיו ובסופו של דבר, מה שחשוב לאוהדים הוא הביצועים על המגרש", מסכם עורך action_news. "אם שחקן מגיע ותורם להצלחת הקבוצה, האוהדים יחבקו אותו עד הסוף, לא חשוב מאיפה הוא".
