עוד לפני שהתיישב לראיון, כנראה הראשון בחייו, לדובי טלית היה חשוב לערוך סיור במתחם האימונים של מכבי תל אביב בקריית שלום. בגיל 66, מנהל המתקנים והבטיחות של המועדון, מתנהל מהמגרש הראשון לזה שבא אחריו, למקום בו מתאמנים הילדים ועד הבייבי של הקבוצה הבוגרת. לרגע זה מרגיש שהאיש עבר את האבולוציה של מכבי תל אביב דרך המקום אותו הוא מנהל וקשה להפריד בין הדברים.
עם ההגעה למתחם האימונים של הבוגרים, בולט סוג של מאהל סגור ומרשים. "זה ולדימיר איביץ'", הוא מצביע, נזכר במאמן הסרבי הקשוח ומוביל למקום. זהו כמובן חדר הכושר בו מתאמנים השחקנים, זה שיושב ממש בקצה המגרש. "זה היה חלק מהמגרש", מסביר טלית, "ולדימיר איביץ' הגיע למכבי תל אביב וראה את חדר הכושר שם (מצביע) בקונטיינר ההוא שם, מהר מאוד הוא ביקש חדר כושר חדש. זה עלה עד למעלה למי שצריך, ירד למטה בחזרה וכך בנינו את המקום הזה".
בזמן שהנרי אדו מבצע אימון כושר, טלית מטייל בין המכשירים ויש לא מעט מהם, ידיו מסבירות מה היה פעם והן מתכווצות לגודל קטן וכשהוא מדבר על העידן החדש במועדון, הנפח גדל בהתאם. כי זה בדיוק דובי טלית. הוא זוכר כל פרט בדרך, מהרגע בו ניסה להתקבל כשחקן בגיל 10 ועד היותו דמות מוערכת במועדון אותו אהד מילדות.
אתה זוכר איך התחלת עם מכבי ת"א?
"כילד, באתי להיבחן בקבוצה עם כמה ילדים מהכיתה. יהודה לבני היה המאמן ועד היום הוא מאמן, הוא אמר לאבא שלי 'זה קטנצ'יק, לא יהיה שחקן' ושלח אותי הביתה. ב-1976 התחלתי במכבי תל אביב כמנהל קבוצת ילדים ואותו יהודה לבני היה מאמן הקבוצה. עשינו שנים מטורפות, במגרש המכביה שכיום הוא חניון, מהילדים האלה גדלו אלון נתן, חי קרייס, שחר בראל. היה עוד שחקן, מספר 30 בקבוצה, משה אייזנברג.
"בשנת 1980 בא מישהו מעיריית תל אביב וביקש מאבא שלי, אם אני יכול שנה אחת לתרום למען הקהילה לבני יהודה ובשנה הזאת הייתי שם. את אותו משה לא רצו במכבי תל אביב, הרמתי טלפון והעברתי אותו לקבוצת הנערים בבני יהודה. ההמשך שלו היה אליפויות ודאבל עם מכבי חיפה".
איך התגלגלת לקבוצה הבוגרת?
"כשחזרתי למועדון, רצו שאהיה מזכיר מחלקת הנוער. אחרי שנה אחת הספיק לי. כשהכרתי את אשתי עשיתי החלטה לעשות פסק זמן, אבל לא התנזרתי מההתנדבות וחזרתי לנהל את קבוצת הנוער כשבני טבק חזר ב-2003. מהקבוצה הזאת יש לי סיפור יפה"
טלית מחייך ומספר: "היינו צריכים לצאת למחנה אימון, היו 24 שחקנים בסגל, אחד מהם לא יכול היה לטוס אז צירפו את השחקן ה-25, קוראים לו שרן ייני. כשחזרנו בני טבק אמר לי שהוא התגלית של המחנה. המאמן אז היה רפי מנגד, במשחק הראשון תפסתי את הראש, הפסדנו הפסד צורב למכבי חיפה ורן בן שמעון הגיע במקומו לשתי עונות קסומות. בעונה השנייה היינו אלופים עם (מוציא תמונה) אורי שטרית ויובל שפונגין, גיא חיימוב וכמובן ייני".
לשרן ייני עוד נגיע בהמשך. לטלית יש פינה חמה בליבו וחיוג מקוצר לקפטן שפרש השבוע בגיל 37. בשנותיו בנוער, טלית הספיק לעבוד עם אלון ברומר, רוני מאיר, איציק עובדיה ועמיר תורג'מן, מבחינתו, זה חלק מהיותו "מכביסט" לדבריו, וגם התמונות של אבי נמני שעדיין תלויות במשרדו בקריית שלום.
"מה שגרם לי לעזוב את ניהול הנוער הוא שמכבי תל אביב שלחו אותי לקורס מנהל אירועים בספורט. הבנתי שצריך לעשות החלטה, או זה או זה. עוזי שעיה היה מנכ"ל ואמר לי 'מה שתבחר נעשה'. הלכתי על נושא האבטחה וניהול האירועים ומאז (2013) אני עוסק בזה, יש לי סיפוק אדיר מהעבודה שלי", הוא מספר.
כמו חייו של טלית, כך גם חייה של מכבי תל אביב השתנו באותן שנים. מיטש גולדהאר רכש את המועדון ב-2009 ומנהל המתקנים והבטיחות בקריית שלום חווה את השינוי והיה חלק ממנו. "מיטש הגיע לפה ומיד אמר שהוא רוצה להשקיע בנראות", הוא נזכר, "המקום היה נוראי, ישן, מיושן, לא מתוחזק, לא הולם בעליל מועדון כמו מכבי תל אביב. בינתיים הכל השתנה פה מבחינה ארגונית, הכל החל להיות מסודר, הצעות מחיר, ספקים ואז באמת נוצר המקום הזה. כל פינה במקום קיבלה שינוי".
מה זה אומר כל פינה, תסביר?
"אני מדבר משביל הכניסה למתחם. הכל היה כורכר, אם היית נכנס עם האוטו היה הולך הקרטר מתחת. שם מאחורה (מצביע) היו יושבים העיתונאים, הכל היה פתוח, חלק היה מוזנח. הצוות הזר הראשון שהגיע, עם ג'ורדי קרויף, אוסקר גרסיה וחואן טוריחו, רק עזר לשפר. קודם כל הוא (ג'ורדי) לא רצה לראות בורות או פתחים אלא משטח דשא מלא, חלק, מושלם. אחד הדברים הגדולים שעשו כאן, היה בד היוטה שמכסה היום את קריית שלום. גם לא היה שומר בשער, כל מי שרצה היה יכול להיכנס, עיתונאים, הורים של שחקנים, אוהדים. היום לא דומה למה שהיה. התאמתי את עצמי למה שביקשו. חדרי ההלבשה, המבנים, הכל שופץ ומאז בכל קיץ דואגים לשפץ ולחדש".
בא ג'ורדי קרויף מברצלונה ורואה בורות בקריית שלום?
"נכון, כי כשאתה מדבר על משטחי דשא, הרעיון הכללי, לפחות כמי שמתחזק את המקום, יכול להיות חדר הלבשה מדהים, אבל הכי חשוב לשחקן זה הדשא. יש הקפדה גבוהה מאוד על כמות שעות האימונים השבועיות. הכל התחיל שם. ככל שמשתמשים יותר במשטח, ככה הורסים אותו. הגענו לסיטואציה שהגנן עובד פה על טיפוח יומיומי. לפני כן היה גנן שמגיע פעמיים בשבוע. היום לא חוסכים בכלום, השקייה ממוחשבת, הכלים, הכל יותר מקצועי. גם הדשא הסינטטי במחלקות הנוער, יש תחלופה כדי להגיע למשטחים טובים".
דובי נשוי ללורן (64, מומחית בטיפול בעזרת בעלי חיים), ואב לתמנע (35, מומחית לריפוי ועיסוק) ושמרית (32, עובדת בנתב"ג). מתמנע יש לו שני נכדים, רומי בת 4, מנור כבן שנתיים. "אם מנור ישחק במכבי זה יהיה וואו", הוא אומר ועיניו נוצצות, לרגע הוא שוכח מה קורה סביבו.
אחרי כל כך הרבה שנים במכבי תל אביב, יש כאלה שהיו לוקחים את הוותק למקום של סמכות, אבל לא דובי טלית. ברגע שנשאל על יחסיו עם שחקני הקבוצה הבוגרת הוא מבהיר מיד: "אני יודע את המקום שלי".
מה זאת אומרת?
"אני לא מנהל איתם שיחות נפש, אלא אם מישהו בצד אז אני שואל לשלומו ומנסה לעזור במה שאפשר. הקבוצה זה שלהם, חדרי ההלבשה, זה שלהם, כך גם באימון. זה לא מחולשה, אלא מחוזק. אני רק נותן להם את השירות שהם צריכים, חניה, חדרי הלבשה, אמבטיית קרח, חדר טיפולים, כל הציוד, אז אם צריך משהו הם פונים אלי וברור שזה יקרה. הם צריכים לבוא ולהיות מקצוענים ולעבוד, הם צריכים לקבל הכל ואני פה בשבילם".
אולי הדור היום יותר מפונק.
"זה לא זה, בדברים אחרים הם פונים ליואב זיו או למאמן. יש מועדון, אנשים שעובדים מאחורי הקלעים ויש את הבוגרים. בקבוצת הנוער למשל זה אחרת. קבוצת הנוער משחקת בנס ציונה, לשם אני מגיע ראשון והולך אחרון, אבל עושה הכל כדי להספיק להגיע לבלומפילד למשחק של הבוגרים, ששם אני מנהל האירוע ואחראי על הבטיחות".
לנהל בטיחות זה אומר שבכל משחק בית צריך שבין 20 ל-30 אלף איש, ילדים ובני נוער, יגיעו הביתה בשלום.
"ברור, איזו שאלה" הוא נאנח, "זה חיי אדם. אתה מסתכל לראות שכולם עובדים. אם יש התפרעות אני רק רוצה לראות שהיס"מ באזור. זה לעשות סיבוב חיצוני ופנימי במגרש, לראות שאין מכשולים חלילה כדי שמישהו לא יפול, שהכל יציב. לבוא לפני לקבל את האוהדים כי יש ציוד עידוד מיוחד ועושים הכנות בנושא, מרססים חומר מעכב בערה, לעבוד מול כיבוי אש ולקבל את האישורים. בבלומפילד יש חמישה אמבולנסים ואני עושה ביקורות אפילו למד"א, בודק שהם במקום, יושבים, שיש אחראי ומתנדבים, רואה שהוא יודע על איזו גזרה הוא אחראי".
אוהדים מגיעים לפעמים גם לקרית שלום, לפני דרבים למשל. יש פה אבוקות ופירוטכניקה.
"כשבאים לפה אוהדים לקריית שלום, האירוע מסתיים מבחינתי רק כשאחרון האוהדים יצא החוצה ולא קיבל שריטה, זו הצלחה של אירוע. אותו הדבר גם במגרשים, בנוער, זה לראות שאין כיסא שבור שיכול לסכן מישהו, שהמטף במקום, מתוחזק, בתוקף, אני מגיע עד רזולוציה של פחים מלאים במים של כיבוי אש, גדרות, מחסומים, שאף אחד לא יפול חלילה. זו אחריות גדולה מאוד".
ולא היו תקלות?
"תקלות הן פועל יוצא לדברים לא שגרתיים. אם אתה רואה שאוהדים באים לפרוץ למגרש אז זה אירוע, פה העיניים שלך, יש פה רמת סיכון. בשערים של הארגונים יש רמת סיכון יותר גבוהה. אני אחראי בקשר מול מד"א, דואג לומר להם 'רק שלא תהיה לכם עבודה'".
מן הסתם, יש לך הכי הרבה עבודה לפני הדרבי למרות שבעונה הבאה הפועל תהיה בלאומית.
"האימונים המסכמים זה אתגר. זו הטריטוריה שלנו. אתה לא יודע כמה קהל יבוא, כמה טעונים יבואו, אם הם חיוביים או שליליים, היו תקופות שנכנסו פה לחדרי ההלבשה ופרצו פה גדרות. כיום יש את זה פחות כי אנחנו יותר מסודרים. הם מסודרים עם הפירוטכניקה שלהם, העידוד, יודעים מה הפינה אליה הם נכנסים, לעשות מה שהם רוצים ואז הם יוצאים. כשאחרון האוהדים יוצא, (מוציא אוויר), יורד כל הלחץ. דרבי זה לאוהדים, אבל גם לנו. מכבי חיפה זה חשוב וקשה, מעניין, בית"ר ירושלים גם, אבל דרבי הכי גדול".
איך אתה מסכם מזה עבורך מכבי תל אביב?
"וואו, דרך חיים. זה לזכור את המשחק הראשון בגיל 6, שם הבנתי שאני אוהב את הקבוצה הזאת, רציתי לשחק בה. כשהבנתי שאני לא יכול לשחק בה אז אמרתי שאני אנהל בה, ואז לקבל את המתחם ולגדול איתו. לעזור בטיפוח ולגדל שחקנים ואם זה המקום. בזמני עבודה, בזמני החופשי, בכל דרך שצריך אותי, אני שם. המשפחה היא מרכז חיי, אבל מיד אחרי זה מכבי תל אביב".
כשחגגו אליפות היית על הדשא עם השחקנים, הרגשת חלק מהתואר?
"זה הדובדבן שבקצפת. כשאתה במכבי תל אביב אז אתה רוצה הישגיות. החלק שלי? התנאים שהם מקבלים, אני מרגיש חלק מהאליפות, זה לדעת שהם יודעים שהתרומה שלנו ושל המועדון, כל המסביב להצלחה שלהם על המגרש".
מה הרגע הכי טוב שלך במועדון ומה הרגע הקשה?
"היום שחזרתי לקבוצת הנוער. כל תואר שבא מאז, אלה הרגעים המאושרים ביותר. יש לנו 7 אליפויות, 3 גביעים ו-6 גביעי טוטו. אירופה, שלבי בתים. רגע קשה? קשה להגיד, כי כל יום אני מאושר מחדש, מאהבה, מרצון לעשות. אני בר מזל לעשות את מה שאני עושה ואוהב, אבל אם בכל זאת, אז מותו של אבי כהן ז"ל, לכן כשמתחם הנוער קרוי על שמו, זה שווה הכל".
מדי שנה, טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה מתקיים כאן במתחם בקריית שלום, השנה לצערנו היה הרבה יותר קשה.
"מדי שנה מזמינים משפחות שכולות והרי על שם הנופלים נקראות חלק מקבוצות הנוער. השנה זה היה אירוע גדול, גדול מדי לצערי. היה מיצג שלם של כיסאות על חצי מגרש עם שמות של אוהדים שנרצחו ונפלו. מאירוע קטן פתאום חצי מגרש. אמנם לא היתה לי נגיעה אישית לאף אחד מהנופלים או החטופים, אבל אני אוהב המדינה, זה היה אירוע קשה. כולנו תקווה שלפחות נושא החטופים ייפתר ונפסיק ללכת להלוויות. זה קשה מדי לכולנו".
מה תהיה סגירת המעגל שלך לסיום הסיפור אחרי כל הדרך שעברת?
"אני לא עושה סיכום של הדרך כי אני לא פורש, אבל ילד אוהד ואז לנסות להיות שחקן, מנהל קבוצת ילדים, נוער, מנהל מתקן ועכשיו לנהל את הוותיקים שזה מבחינתי סגירת המעגל. חלק מהוותיקים היו שחקנים שלי בנוער. המועדון לקח את זה מאוד ברצינות. יש פה אנשים מדהימים.
"סגירת מעגל?", הוא לוקח את הטלפון הנייד, פותח אותו ומבצע חיפוש "שרן ייני". "הנה, ההודעה כבר מוכנה", טלית מחייך, "רק נשאר ללחוץ "SEND". השחקן ה-25 שיצא איתנו למחנה האימונים, גדל והפך להיות קפטן שאני מאוד אוהב, אז כשהוא יהיה בקבוצת הוותיקים שלנו זו תהיה סגירת המעגל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו