אחרי יותר מ-70 יום בצו 8 בדרום, הרגשתי שאני חייב ללכת למשחק כדורגל. אוורור. יצא לי לראות פה ושם קצת כדורגל בטלוויזיה או דרך הטלפון, אבל לא הרגשתי משחק כדורגל, קצת שפיות בתוך כל הדבר הזה שאנחנו נמצאים בו. סידרתי לי אפטר לקראת המשחק של מכבי תל אביב ואז נזכרתי שאין כניסת קהל. אבל בהשפעת הרוח הצה"לית, ליזום ולהפתיע, הצעתי לעורך שאולי אכתוב טור על איך זה להיות אוהד לבד בודד ביציע. העורך ככה קצת התלבט, ועליתי להתקפה עם שלושה חלוצים בסיוע אש ארטילרית והצלחתי להשיג אישור כניסה למשחק.
כדורגל הוא משחק שנועד להיות משוחק מול קהל גדול, אבל יש יתרונות בלהיות צופה יחידי בודד ביציע. קודם כל החניה, אם במשחק רגיל בבלומפילד אתה חונה באצטדיון רמת גן והולך ברגל, פה חניתי צמוד לאצטדיון, תענוג. מה שהיה חסר לי זה הליכת האצטדיון, יודעים על מה אני מדבר? ההליכה הזאת מהאוטו עד המגרש. אתה הולך בין אלפי אנשים, כל קהל והצבע שלו, כולם הולכים קצת כמו זומבים, הליכה עם צעדים מהירים, אתה הולך על הגבול בין אופטימיות לפחד ממה שיהיה, אתה מלא תקווה וחשש לקראת מה שעומד לקרות, לא ברור אם זה יהיה טוב או רע. אז פה הלכתי לי ככה לבד בלי האנרגיה שלהקת הזומבים מביאה, ופתאום אני שומע מהאצטדיון שירה חזקה של אוהדי מכבי, תיארתי לעצמי ששמו ברמקולים בחימום את ההקלטה של שירי האוהדים לשחקנים בחימום, זכר לימי הקורונה, אבל כשעשיתי את הסיבוב מסביב לאצטדיון גליתי שמדובר בכמאתיים אוהדי מכבי שפשוט התקבצו מחוץ לשער שלהם ושרו לשחקנים. עוצמת השירה הייתה כאילו בלומפילד מלא.
היה לי קצת מוזר לבוא למשחק של מכבי תל אביב נגד מכבי נתניה לבוש דווקא בירוק של צה"ל, אבל הכניסה הייתה תענוג, אתה לא מתחכך בעשרות אוהדים, אין דחיפות, אין בדיקה ביטחונית שמזכירה את הפעם ההיא שאמא שלי הכריחה אותי לעשות בדיקת קולונסקופיה, ואפילו נכנסתי עם בקבוק מים, כן הצלחתי להחדיר לאצטדיון בקבוק מים עם פקק, אף פעם אני לא יודע אם הם מונעים ממך להכניס ליציע בקבוק מים כי הם חוששים שתזרוק את זה למגרש או שהם מעוניינים שתקנה במזנון כוס מים מהברז במחיר של עסקת שבויים של גלעד שליט. ולידיעת המאבטחים, לא זוכר שפעם אחת במהלך המשחק היה רגע שבו חשבתי לזרוק את הבקבוק על השופט או שחקן במגרש.
כשהתיישבתי לבד ביציע לפני המשחק, הדבר שהכי בלט זה השקט, שקט מוחלט באצטדיון, שקט לא נעים, מן דממה עצובה, ריקנות. בחימום לפני המשחק הייתה יותר דממה מאשר בדקת דומיה. כשאתה יושב שם לבד ביציע אתה שומע את השחקנים במגרש צועקים, זה הרבה יותר בולט מאשר מה שאנחנו מכירים מהקורונה בטלוויזיה, כולם צועקים, ואת אותם דברים, "פנדל, יד, פה, סגור, ערן, מילסון". אני כמעט בטוח שאם הייתי צועק "לבד, לבד", היו מוסרים לי את הכדור, אולי חוץ מדן ביטון שהיה בטח מנסה להעביר עוד שחקן בדריבל ואז למסור לי. מה שהיה קצת מוזר שעדין כל מצב מסוכן נעמדתי, ביציע תמיד יש את הוויכוח בין האוהדים, "למה אתה עומד?" "אם כולם ישבו נראה"... אתם מכירים את זה... כשיש פתאום מצב לגול וכולם קמים, ונשארים לעמוד, ויש את הסמל תורן מאחורה שצועק, "שבו, שבו" . אבל אתה לא יכול לשבת כי השורה לפניך עוד עומדים ומסתירים. אז יש פתרון לסוגיה, נעמדתי גם כשהייתי לבד.
מודה ומתוודה לא שרתי. לא יודע... מוזר לשיר לבד, כשאתה עם עוד עשרים אלף שרים שירי אהבה ושנאה זה מתקבל איכשהו, כשאתה לבד עומד ושר שירי שנאה, אתה סתם אידיוט. באתי לצאת בדקה ה-88 כדי להשיג את הפקקים ביציאה ופתאום נזכרתי, אין מה למהר... תל אביב בעשר בערב, יש פקקים בכל מקרה, עם קהל או בלי קהל.
אבל למרות כל היתרונות אין טעם לראות משחק כשאתה בודד ביציע, נכון יש חניה, מרווח, בקבוק מים, אין תור בשירותים, ותאמינו לי שאחרי שבעים יום בצו 8 לראות אסלה נקייה מחרסינה ריגש אותי יותר מהגול של זהבי. אבל מה שווה כל זה אם אין לך עם מי לצעוק ולשיר, כשאין לך למי להגיד חלאס כשאוהד מטומטם מקלל שחקן שלו שרק מתחמם, כשאין את שאגת היייווווווו שמפלח את האוויר אחרי החמצה ובעיקר כשאין לך עם מי להתחבק אחרי הגול, כי מה זה כדורגל אם לא הרגע הזה אחרי גול שאתה מתחבק עם איש זר שאתה לא מכיר, קצת מזיע, עטוף בשאריות של קליפות גרעינים, באותה אהבה ותשוקה שהתחבקת עם אשתך בליל הכלולות. כדורגל נועד לקהל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו