יאללה, הפועל, תדחקי את הקץ מעבר לקו

3,440 ימים עברו מאז שהפועל ת״א ניצחה דרבי. תקופה. אוהדי מכבי ת"א חוגגים את הניצחון, אך אני תוהה עד כמה המספר הזה חשוב לאוהדי הפועל. די להם לדעת, והם יודעים בכל נים, כי מדובר בתקופה.

אגב, מתי ערימת ימים הופכת לתקופה? נדמה לי שכבר הפכה לכזו, וזה קרה סביב התבוסה הגדולה בדרבי של ספטמבר 2016 (0:5). שם, בניסיון להמשיך הלאה, חדלו אוהדי הפועל מלהיות אוהדי כדורגל.

בערך אז חדלה המסורת לשיר ולקרוא בשמות השחקנים לפני המשחק, ומעתה היה לשיריהם של האוהדים מושא אחד בלבד - הפועל ת״א. בתקופה של ירידת ליגה, הפסדים משפילים ושחקנים שחצו את הכביש בזה אחר זה, היתה לכך חשיבות עצומה:

בניגוד לשחקניה, הפועל ת"א עצמה היא ישות שלא עולה אף פעם על הדשא. היא לא "מתלכלכת" ממה שקורה על המגרש. השחקנים, כאמור, לא "היו הפועל", והיציעים התמלאו למרות ולא בגלל מה שקרה על המגרש - הכדורגל נעשה לא חשוב.

הדרבי תמיד היה המשחק הכי חשוב, אך בשנים האחרונות הוא נעשה כמעט הדבר היחיד שחשוב: הוא מה שמפריד בין הפועל ת"א ואוהדיה לנורמליות, לקיצה של "התקופה" ולחזרה לעולם הכדורגל.

העונה של הפועל לא מורכבת מ־30 ומשהו משחקי ליגה, אלא משניים־שלושה משחקי גמר גביע, וביניהם משחקי הכנה - לא גמרי גביע של עונה אחת, אלא של כמעט עשור. הדשא בחודורוב גדל כבר 3,440 ימים כדי לנצח סוף סוף דרבי.

הקיץ חזרו ביציע לשיר לשחקנים. לאוהדים נמאס לחכות למשיח. המעשייה הלכאורה אזוטרית הזאת על הנעשה ביציעי בלומפילד בוודאי קשורה לחילופי הבעלות - וחשובה כמעט באותה המידה.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

אוהדי הפועל ת"א רוצים לחזור להיות אוהדי כדורגל - הם תלויים בכך ש־11 הכדורגלנים שלובשים את החולצות באדום־לבן שהם קוראים בשמותיהם ינצחו את אלה שלובשים צהוב־כחול. אחד מהם יצטרך לדחוק את הקץ מעבר לקו.