עוד לפני הנסיעה לבוקרשט כולם הסכימו שאם ישראל תחזור מה"ארנה נציונל" עם תיקו, זו תהיה תוצאה טובה. כי בכל זאת, רומניה עדיין ללא הפסד בקמפיין הזה, מאחוריה 50 אלף צופים ביציעים המלאים ולא שכחנו, זו נבחרת עם מסורת מפוארת. אבל כשהמשחק הסתיים, התחושה בצד הישראלי הייתה של החמצה. כי הייתה כאן הזדמנות אמיתית לרשום ניצחון דרמטי, שהיה הופך את המצב בבית ב-180 מעלות.
עכשיו, כמה שעות אחרי שריקת הסיום של השופט הסלובני סלבקו וינצ'יץ', ואחרי קצת מחשבות, אפשר להגיע לכמה תובנות לגבי מה שהיה ובעיקר לגבי מה שיהיה.
1. מעבר לתוצאה הטובה, הבשורה שיוצאת מהמשחק הזה, שהיא אולי אפילו עוד יותר טובה, זה שאחרי הרבה זמן לישראל יש נבחרת. יש מצב שעל המחצית השנייה אנחנו נדבר גם בעוד כמה שנים, ונגיד שבדקה ה-46 בבוקרשט נולדה נבחרת ישראל החדשה.
בשנים האחרונות הנבחרת הייתה תלויה בעיקר באיש אחד: ערן זהבי. כשהוא הגיע במצב הרוח הרגיל שלו, כלומר כשידעת שהוא את השער שלו יבקיע, ולפעמים גם שניים או שלושה, לנבחרת היה סיכוי. כשזהבי לא הבקיע, הסיפור היה די גמור.
מבלי להיכנס לשאלה מי צודק, יוסי בניון ואלון חזן, או ערן זהבי, מה שקרה אתמול בבוקרשט – בעיקר במחצית השנייה – הוכיח דבר אחד: הנבחרת לא תלויה בשחקן אחד. עובדה: מנור סולומון, השחקן הבכיר ביותר של ישראל לא היה טוב, אבל זה לא היה קריטי. כי אוסקר גלוך לקח את האחריות על עצמו.
לא משנה כרגע אם הויתור על זהבי היה בגלל עניינים מקצועיים או בגלל מלחמות אגו (או שני הדברים גם יחד), עכשיו זה כבר לא משנה. זה פאסה. גם לפני המשחק ברומניה הסיכוי לחזרתו של זהבי שאף לאפס. עכשיו הוא מתחת לאפס. ברור שאם הנבחרת לא תעפיל ליורו "פרשת החדר" תחזור לככב בכותרות. אבל עכשיו? זה לא מעניין.
2. מה שמעניין כעת זה המשחק ביום שלישי בבלומפילד מול בלארוס. משחק שישראל חייבת לנצח בו, אבל גם חייבת לשחק את הכדורגל ההתקפי שהיא הפגינה במחצית השנייה בבוקרשט.
רק לפני שלושה חודשים ישראל כמעט הפסידה לבלארוס באצטדיון השומם בבודפשט, ואם לא נס מהשמיים, או נכון יותר מנקודת הקרן (השער של גלוך בתוספת הזמן), כנראה שהיום לא היינו מדברים בכלל על נסיעה אפשרית לגרמניה בקיץ הבא.
עד אתמול בצהריים נמכרו כ-20 אלף כרטיסים למשחק. סביר להניח שכאשר אתם קוראים את השורות הללו יתר רבבת הכרטיסים כבר נחטפה. כן, ההתלהבות מהמשחק הנהדר של הנבחרת אתמול יצר ביקוש עצום.
עכשיו צריך פשוט להמשיך במומנטום. לא להתחיל את המשחק בהססנות, אלא להתנפל למן הרגע הראשון. הנתונים מהמשחק אתמול מרשימים מאוד. ישראל עלתה על רומניה בכל הפרמטרים: החזקת כדור, מסירות וכמובן בעיטות לשער.
אבל מה שמעניין זה שאם במחצית הראשונה ישראל בעטה רק 4 פעמים לעבר השער הרומני, ואף אחת מהבעיטות לא הייתה מסוכנת, במחצית השנייה היא בעטה 12 פעמים – פי שלוש! וזה כולל את השער של גלוך, את הבעיטה של גלוך לקורה, שתי בעיטות של אבו פאני ועוד ניסיון מצוין של קניקובסקי שהשוער הרומני מולדובן עצר בקושי.
מה שאלון חזן צריך להגיד לשחקנים שלו לפני העלייה לכר הדשא ביום שלישי זה דבר פשוט: "זוכרים איך סיימתם את המשחק בבוקרשט? אז תחשבו שזו הייתה רק הפסקת שתיה".
3. עומרי גלזר עשה טעות קשה במחצית הראשונה. זה שער ששוער ברמה שלו לא צריך לספוג. אבל מצד שני, גם השוערים הגדולים בעולם סופגים לעיתים שערים טיפשיים. השאלה כעת היא אם הוא יצליח לשים את הטעות מאחוריו ולהפגין יכולת טובה במשחקים הבאים. זה תלוי בו.
אבל מה שלא תלוי בו זה משחק ההגנה של הנבחרת, שגם אתמול לא היה במיטבו. ובעיקר מדובר בקפטן אלי דסה, שלא נמצא בתקופה טובה. רוב ההתקפות המסוכנות של רומניה הגיעו מהאגף שלו. והתגובה שלו להדיפה הרעה של גלזר הייתה איטית מאוד.
ואי אפשר לברוח מהנתון המביך, שהנבחרת סופגת כבר 20 משחקים ברציפות. הפעם האחרונה שישראל סיימה משחק עם רשת נקיה הייתה לפני למעלה משנתיים. מבין כל 53 הנבחרות באירופה רק ליכטנשטיין עם רקורד גרוע יותר (ספגה ב-28 משחקיה האחרונים). הגיע הזמן לסיים את הסאגה הזו ביום שלישי מול בלארוס. הגיע הזמן שישראל תסיים 90 דקות מבלי לספוג.
למרות שישראל כמעט ולא מפסידה במשחקי הבית שלה בשנים האחרונות, היא לא מפסיקה לספוג שערים. זה קרה בכל 9 משחקי הבית האחרונים. כולל מול אנדורה, מולדובה, קוסובו ופעמיים נגד איי פארו. כך שבמשחק ביום שלישי יש לאלון חזן ולשחקנים שלו שתי מטרות: הגדולה היא כמובן ניצחון, והקטנה היא לעשות זאת על האפס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו