הכדורגל הישראלי חיכה שנים רבות לנבחרות שיביאו גאווה לענף, ובשנה וחצי האחרונות דברים מתחילים לקרות. אבל עם כל הכבוד להישגים הנפלאים של הנבחרות הצעירות, הכל מתנקז לנבחרת הבוגרת, וגם שם היה נראה שהכל מסתדר לכיוון שלנו וכל מה שהחבורה של יוסי בניון ואלון חזן צריכה לעשות זה לא לבעוט בדלי.
זה התחיל בליגת האומות, שם ההגרלה חייכה אלינו והמדורגת ראשונה רוסיה הושעתה, מה שאפשר לנבחרת לעלות לדרג הראשון, כשהיא מתגברת על נבחרות אלבניה חסרת העומק ואיסלנד, שנמצאת בצניחה.
העלייה הזו קידמה אותנו לדרג השני במוקדמות היורו, ושוב כדורי ההגרלה התגלגלו טוב וקיבלנו בית חלומי, שספק אם אי-פעם נקבל דומה לו בכל סוג של מוקדמות.
היריבה העיקרית - ואפשר להגיד היחידה - של הנבחרת על הכרטיס השני ליורו היא רומניה, נבחרת שנמצאת בירידה גדולה ולא מתברכת בשחקנים איכותיים יותר משלנו.
זאת ממש לא הנבחרת שפגשנו לפני 27 שנים, שבה שלמה שרף היה המאמן, אלון חזן שרף את קו ימין, יחד עם חיים רביבו, אייל ברקוביץ' ורוני רוזנטל, ומנגד התייצבו שחקני טופ אירופי בדמותם של מראדונה של הקרפטים גיאורגי האג'י, מריוס לקטוש, גאורגה פופסקו, איליה דומיטרסקו ודן פטרסקו.
היחידים שמזכירים היום משהו מנבחרת רומניה הגדולה הם המאמן אדוארד יורדנסקו, שאביו אנגל אימן באותה תקופה, ויאניס האג'י, הבן של גיאורגי והאחיין של פופסקו. הוא נחשב לכישרון־על בצעירותו, אבל עבר פציעה קשה שעצרה לו את הקריירה.
הרומנים מגיעים אחרי שניצחו כמונו את אנדורה ואת בלארוס וחזרו עם תוצאות תיקו מקוסובו ומשווייץ. במשחק מול מוליכת הבית הם התבטלו לחלוטין במחצית הראשונה (26% החזקת כדור, איום אחד לשער) והשוו בניגוד גמור למהלך המשחק עם שערים במתפרצות בדקות ה־89 וה־92.
דומיטרסקו כנראה יעלה מול ישראל עם קו 4 ולא עם שלושה בלמים כמו ששיחק בשווייץ, והשחקנים שצריך לשים לב אליהם הם רזבאן מארין וניקולאה סטאנצ'יו במרכז השדה, מורוצ'אן בכנף ימין ודניס אליבק בחוד ההתקפה. שוב, לא שמות גדולים, אבל כן נבחרת מגובשת, שמודעת לחסרונותיה ומשחקת כדורגל לא מתחכם ויעיל.
הנבחרת שלנו מגיעה למשחק ברגשות מעורבים. מצד אחד, השחקנים החשובים שלנו בקישור ובכנפיים - מנור סולומון, ליאל עבדה, אוסקר גלוך, מוחמד אבו פאני ודור פרץ - מגיעים במצב רוח מרומם, אחרי הופעות טובות מאוד בקבוצות שלהם.
מצד אחר, יש בעיה בעמדת החלוץ, בעיה שנוצרה בגלל ניהול רע של המנהל המקצועי יוסי בניון, שבגינו הנבחרת מגיעה למשחק עם יד אחת קשורה, בלי סיבה אמיתית.
תפקידו של המנהל המקצועי הוא להתוות שיטה ודרך ולהעמיד לרשות המאמן את הכלים הכי טובים, כדי שזה יבחר ויעמיד את ההרכב הטוב ביותר למשימה הרלוונטית. במקרה של בניון, מהרגע שמונה הוא עסוק בלריב עם כל מי שאפשר ולעיתים גם עם מי שלא.
כולם יודעים את ההבדל בין פיקח לחכם, ובמקרה הזה בניון יוצא לא חכם ולא פיקח. בתחילת הדרך הוא התעמת עם מרקו בלבול, אדם שכמעט בלתי אפשרי להתעמת איתו.
אחר כך החל המאבק עם ערן זהבי, כביכול על חדר, אך לכל ברור שיש סיבות אחרות שהחלוץ הטוב בישראל - שאין לו תחליף - לא בנבחרת. גם פתרון מול לפחות אחד מהשלושה - עומר אצילי, דיא סבע ומונאס דאבור - בניון לא מצא. כך הוא הותיר את אלון חזן בלי יותר מדי אופציות בשפיץ הדליל.
בהימור הזה בניון שם את כל הכסף על עצמו. אם הנבחרת תצליח להעפיל - וכדי שזה יקרה, אסור לנו להפסיד בבוקרשט - אז ההצלחה תהיה שלו. אבל אם זה לא יקרה, וההזדמנות ההיסטורית הזו תתפספס, יהיה מדובר בבכייה לדורות ובכישלון שיהיו רשומים באותיות קידוש לבנה על שמו של המנהל המקצועי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו