כדורגל זה לא לכל אחד. אין תהום עמוקה יותר בין האפס אנד דאונס שהמשחק הזה מוציא ממך. אחד השיעורים הראשונים והחשובים ביותר שלומדים כאוהד הוא לשמוח בצורה קיצונית וחסרת פרופורציות כשטוב, כי אין לדעת לכמה זמן זה יחזיק. זה כמו שריר שמתפתח. אחרי הניצחון בשבוע שעבר, עצרתי את עצמי מלהתקשר לשירותי לקוחות גנריים ולהקיש 6 "לכל נושא" כדי לשאול את המוקדן או המוקדנית אם יצא להם אי פעם לראות קבוצה מרגשת כמו מכבי, ועכשיו בא לי להיעלם ליומיים.
היה שבוע מטלטל. האופוריה מהמשחק הראשון נגד ניס החזיקה עד למוצ"ש. בראשון בבוקר כבר התווכחתי עם עצמי האם מכבי עשתה חכם כשבחרה לקיים את המשחק מול בני ריינה או שנפלנו במלכודת הצדקנות. מחצית מול ריינה הספיקה למכבי על מנת לפתור את משבר הצ'יפים העולמי. איזה כיף היה, תנו לי רק משחקים כאלה. זה כמו ביטוח חיים. המשך השבוע התאפיין בהתרחקות מכלי התקשורת והרשתות החברתיות בנסיבות ברורות (לא תמצאו פה מילים מפרגנות).
למשחק אמש נגד ניס הגעתי עם חשש כפול. זה לא רק פערי הכוחות בין הקבוצות, העובדה שמשחק אצלם הטורף (מס' 19 של הצרפתים) ומפולות העבר שאיביץ' סוחב איתו ממשחקי הגומלין של הפלייאוף. צריכים להגיד בכנות שמאחורי הגב ישבה גם ההעפלה של חיפה לצ'מפיונס, פתאום זה הרגיש שאין ברירה – חייבים להעפיל לשלב הבתים באירופה. לפתע שכחתי שאנחנו משחקים בכלל נגד ניס.
אבל עכשיו אנחנו במקום אחר לגמרי. זה לא רק סיום הדרך באירופה, זה גם ההתמודדות מול אוהדי היריבות עם הבדיחות השחוקות מסוג "אופי לא קונים במכולת", הקולגות בעבודה שפתאום נהיים מומחים לכדורגל, ואפילו המשפחה שמתישה אותך עם סיסמאות מסוג "פרופורציות, אל תיתן לזה להשפיע עליך" או שאלות מרגיזות כאילו אני דובר המועדון "מה יהיה עם הקבוצה שלך?". בעונה שעברה לא נרדמתי שלושה ימים רצוף בגלל ההפסד בפתיחת הליגה 3:1 לבני סכנין, למי אתם חושבים שאתם בדיוק מכניסים פרופורציות.
אם בפתיחת המשחק הראשון בהתמודדות ניס כתשה את מכבי במחצית הראשונה, אמש בתחילת המשחק שחקני ניס נראו כמו דייגים שיצאו לדוג בים המלח. חולמנות שלנו עזרה להם להבקיע גול מרגיז ומאז הם הרגישו בנח. במחצית השנייה זה כבר נראה קצת יותר טוב מבחינתו, ועדיין, הרגשתי שאנחנו משחקים נגדם סולמות ונחשים ובכל פעם שתורנו אנחנו נופלים על נחש. איזה תסכול.
האמת, כמי שסיים בהצטיינות יתרה את הקורס במדעי הכדורגל הרגשתי שאנחנו הולכים הביתה. במהלך המשחק עברתי את כל שלבי מודל קובלר-רוס, מהכעס ועד הקבלה של הכותרות בעיתונים "מכבי נפרדה מאירופה, הסגל ידולל" או כותרות משחקי המילים (אימוג'י בוכה) "בניס לא קרו ניס(ים)". גם הזמן לא עזר וכל דקה במשחק הרגישה כמו שבוע וחצי. זה היה כמו לצפות פעמיים רצוף בטיטניק טובעת כשאתה אחד מפועלי הפחם. בחצי שעה האחרונה לסיום ה-90 דקות זה הרגיש כאילו היו להם 11,200 קרנות ובכולם מצב לגול, טווחו בנו כאילו היו הגולדן סטייט מ-3.
האדום לשחקן ניס בהארכה הפיח בי רוח די שקרית שאולי זה יקרה, אבל אז בעיטה משוגעת של זה עם הראסטות שהחליף את ההוא עם הראסטות וקיבל כדור טוב מהשלישי עם הראסטות, ומשם והלאה זה היה נראה כאילו שחקני מכבי חושבים על הסבת מקצוע להייטק.
מבאס. אם היה מגיע בכדורגל, אז היה נפתח אתמול מפעל אירופי נוסף שאליו נושרים ישר מפלייאוף הקונפרנס ליג. קשה לי להסביר, אבל ברגעים כאלה אני הכי מתחבר לקבוצה שלי. יאללה לליגה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו