לצאת מאפרוריות, להתחבר לקהל: להפועל ירושלים יש משימות שהן מעבר לכדורסל

אחרי כמה עונות שהתרגלנו לפורמט המלחיץ והמרווח מדי של ליגת האלופות, האמת היא שיש משהו מרגיע ומרענן בשיטת המשחקים של היורוקאפ. אנחנו רק באמצע אוקטובר ושלושה משחקים כבר מאחורינו, הלחץ מורגש הרבה פחות, והקבוצה מקבלת זמן מנוע להתחבר בלי הפסקות של שבועות בין המשחקים.

הפורמט מאפשר לתקן ולהשתפר ככל שהעונה מתקדמת, ונראה שהפועל שלנו בהחלט זקוקה לתיקונים ושיפורים. התוצאות עד עכשיו מספקות אבל הצפייה במשחקים - למרות הניצחונות על המבורג ולייטקאבליס - נותנת את התחושה שמשהו חסר כדי ללכת עד הסוף.

זה לא דבר חדש. האפרוריות היא מנת חלקה של הפועל ירושלים כבר כמה שנים, וגם הסגל הזה חסר את הניצוץ שידליק את הפרקט ואת היציעים. ההבדל הוא שלקבוצה של אלכסנדר דז׳יקיץ׳ היה את דז׳יקיץ׳ עצמו, שריכז אליו את תשומת הלב והעניין בכל מהלך, תנועת גוף או ריאיון. הוא הוסיף את הצבע לסגל אפור של שחקנים.

רחוק מהעין, רחוק מהלב. ארבעה משחקים הפועל ירושלים כבר שיחקה העונה אך התחושה היא שאנחנו עדיין בתקופת ההכנה. העובדה שהמשחקים מתקיימים ביבשת אחרת ושהמשחק הביתי האמיתי הראשון יתקיים רק בשבוע הבא (מול הפועל תל אביב בליגה) גורם לכך שהקהל עדיין לא התחבר לקבוצה. אין תחליף לחיבור בין היציע לשחקנים. קבוצות שואבות אנרגיה מהקהל (ולפעמים גם נלחצות ממנו), אוהדים שיושבים ביציע מרגישים את המשחק באמת ומקבלים חוויה שונה לחלוטין מצפייה במסך.

אני מאמין שגם לשחקנים עצמם קשה לשחק באולם ריק ושקט בבולגריה, שהשעונים בו מרבים להיתקע והצליל של חריקות הנעליים על הפרקט משרה אווירה של מחנה אימון בארצות הבלקן. לא קל לשחק כדורסל בתנאים כאלו, אבל נכון לעכשיו זה לא הולך להשתנות והקבוצה צריכה למצוא את הדרך ״להיכנס לאווירה״ גם בלי הקהל. הניצחונות הראשונים/אחרונים הם צעד קטן וחיובי בדרך.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות