אנשים גדולים, במיוחד מנהלים ומנהיגים, ניצבים מדי פעם בפני הזדמנויות חד־פעמיות, מקרים שבהם התעלות שלהם והחלטות נכונות, חלקן אף לא פופולריות, יכולות להוביל לשינוי גדול. בסוף השבוע הקרוב תהיה להנהלות של מכבי והפועל תל אביב הזדמנות להוכיח גדלות.
משחקי הדרבי בין הקבוצות, במיוחד בכדורסל, חצו בשנים האחרונות את כל הגבולות. אלימות, קללות נוראיות, התנגשות בין שוטרים לאוהדים, אבוקות באולמות סגורים, השלכת חפצים, ואפילו פציעות פיזיות. כחובב כדורסל מושבע אני יכול להגיד שהדרבי הוא כבר ממש לא חוויה, אלא יותר סיוט.
המשחק שיתקיים בשבת הוא הראשון מאז פרוץ המלחמה, והמנהלים של שתי הקבוצות צריכים לנקוט צעד מאחד, שיראה שמשהו השתנה ב־7 באוקטובר. אם שחקני הקבוצות יעלו לפרקט כל אחד עם תמונות של אוהדי הקבוצה השנייה שנפלו בעוטף ובעזה, יכולה להיות לזה השפעה גדולה גם על אוהדים.
המסר שהקבוצות צריכות להעביר הוא שהיריבות הספורטיבית חשובה, גם לקצת קללות ושמחה לאיד יש מקום, אבל את השנאה ואת אווירת המלחמה אפשר להשאיר למקומות אחרים. תשאלו את החטופים שחזרו, את החיילים שנפצעו ואת הלוחמים שעדיין נלחמים עבור החיים של כולנו. הדרבי הראשון מאז האסון הגדול שפקד את מדינת ישראל הוא הזדמנות לשינוי, הזדמנות שאולי לא תחזור.
מכבי והפועל תל אביב נמצאות בחודשים האחרונים בבלגרד יותר מאשר בישראל. שם, מתחת לרדאר, הן מסייעות זו לזו. כעת מצופה מהן לבצע אקט מאחד, שישלח מסר מהדהד לכולם.
עופר ינאי הכניס רוח חדשה בהפועל ת"א, רוח שמתבטאת בהישגיות ובשאפתנות, וגם בהתנהלות. לא עוד רגשי נחיתות עצמית, אלא רצון להיות הטוב מכולם. אולי הוא יכול להוביל את האדומים להורדת גובה הלהבות ביריבות העירונית, בתקווה שגם הצהובים יעשו מהלכים משלהם.
הטור הזה התייחס ברובו לכדורסל, אבל גם לשתי קבוצות הכדורגל הבכירות של תל אביב יש במשחק הערב הזדמנות פז לשלב ידיים (תרתי משמע) בבלומפילד, ולשלוח מסר מרגיע. מסר של אחדות. הלוואי.
