1. מאזן 2:3 אחרי חמישה מחזורים, באמצע מלחמה, ארבעה מתוך חמשת המשחקים התקיימו בחוץ. איך שלא נסובב את זה, מדובר בפתיחת עונה מוצלחת של מכבי תל אביב. גם אם לא תמיד ביכולת, בטח בתוצאות.
כתבתי פה בשבועות הקודמים עד כמה חשוב לגרד ניצחונות בתקופה המורכבת הזו כדי להגיע בעמדה סבירה לסיבוב השני ולרצף משחקי הבית שמחכה בו. אנחנו נמצאים בסוף אוקטובר ומכבי סופרת כבר שני ניצחונות חוץ. בעונה שעברה היא הגיעה למספר הזה רק בחודש דצמבר, אחרי שמונה משחקי חוץ, לא ארבעה.
בשבוע הבא הצהובים "ייארחו" בבלגרד את באיירן מינכן, קבוצה שפתחה את העונה בצורה סולידית, במשחק שבו הם בהחלט יכולים לנצח ולעלות למאזן 2:4. בתקופה כזו מדובר במאזן מצוין.
2. אז איך עושים את זה? איך בשבוע הבא מנצחים גם את באיירן מינכן, ואחרי זה מצליחים להוציא ניצחונות גם מול יריבות קשות יותר, במגרשי חוץ מאתגרים?
בדרך כלל משחקי הבית מסייעים לקבוצה למצוא את האנרגיות, אחרי הפסדים, או בתקופות פחות טובות. לצערה, למכבי לא יהיו בזמן הקרוב משחקים בהיכל מנורה, ולכן היא צריכה לייצר לעצמה דרכים אחרות על מנת למצוא אנרגיות פנימיות.
שתי דרכים יש לזה, ושתיהן עבדו אתמול בחלק מהדקות ולמעשה הביאו את הניצחון: הגנה וקצב משחק גבוה. שני הדברים הללו "מדליקים" את השחקנים, מרתיעים את הקבוצה היריבה ומרגיעים את הקהל שלה.
נתחיל מהגנה. בעת בניית הסגל בקיץ, במכבי דמיינו חמישיה הגנתית חזקה עם ווייד בולדווין, אנטוניוס קליבלנד, בונזי קולסון, ג'יימס ווב וג'וש ניבו. החלומות התפרקו – בולדווין נפצע, ווב לא מצליח להתחבר, והאנרגיות מהקהל הצהוב לא שם כדי לעזור לחמישייה הזו לבנות את עצמה ואת הביטחון ההגנתי שלה.
עודד קטש והצוות שלו צריכים למצוא את ההרכבים ההגנתיים שיכולים לשנות משחקים. אחרי שאתמול עצר את אחד השחקנים הכי טובים באירופה, ווב אולי נכנס לעניינים, לפחות מבחינה הגנתית. תמיר בלאט הרים את ההגנה בעמדה מס' 1 לעומת לורנזו בראון (האמת שזו לא חוכמה גדולה) וגם שחקנים אחרים מהספסל, כמו ג'ון דיברתולומיאו ורפי מנקו יכולים לעזור בצד ההגנתי.
מאמנים אומרים בדרך כלל שצריך להאט את הקצב במשחקי חוץ ולהיות תחת שליטה. בקבוצה הזו של מכבי ת"א כנראה שהקלישאה הזו פחות נכונה. אולי חוץ ממשחק מול ריאל מדריד, למכבי יש יתרון אתלטיות ורגליים מול רוב הקבוצות ביורוליג.
נכון שלא בכל יום היא תפגוש יריבה כבדה, עייפה ושבלונית כמו מילאנו, אבל במשחק עומד ובקצב איטי אין לצהובים, במיוחד עד שבולדווין יחלים ויחזור לכושר, סיכוי להוציא הרבה ניצחונות, גם מול יריבות פחות איכותיות. לעומת זאת, בקצב משחק גבוה ועם התקפות מהירות שיביאו לידי ביטוי את הרגליים האתלטיות של שחקניה, מכבי יכולה לאסוף עוד כמה ניצחונות יקרים.
3. בראיון שקיימנו עם אבי אבן בתחילת העונה, טען המנהל המקצועי של מכבי תל אביב שחסיאל ריברו הוא אחד המסיימים הטובים ביורוליג באזור הסל. בזמנו הטענה נשמעה לי קצת מוגזמת, אבל לאט לאט אנחנו רואים את היתרונות של השחקן הקובני ואת הסיבות בגינן מכבי הביאה אותו.
כבר במשחקים הקודמים ראינו ניצוצות, ובמילאנו קיבלנו עוד שלב בהשתלבות המקצועית. נכון שיש קווים קדמיים יותר פיזיים וקשוחים מאשר של הקבוצה האיטלקית, אבל עדיין ראינו את ריברו מסיים בשלל דרכים באזור הטבעת מול שחקנים ארוכים ומנוסים.
לא היה קשה להבחין ביתרונות שמביא ריברו לעומת השחקן שאותו החליף ואיתו התמודד אתמול בחלק מהדקות – אלכס פוית'רס. פוית'רס קשוח ומנוסה יותר, אך ריברו יותר טכני ומסיים הרבה יותר טוב. למעשה הוא סוג של שחקן מטרה בתוך הצבע, מה שהיה חסר לגמרי בעונה שעברה.
4. אני מרגיש ממש "חילול הקודש" לכתוב את הדברים הבאים, אבל אין ברירה. מישהו צריך לעשות את העבודה השחורה בשביל כולם. אטורה מסינה הוא הדוגמה הטובה ביותר לקלישאה בעולם הספורט "גמר את הסוס".
כבר הרבה שנים שהמאמן האיטלקי האגדי נמצא מעבר לשיאו ולא מזכיר במאומה את הקבוצות המאומנות שלו מהחלק הראשון בקריירה – הבולוניות למיניהן, בנטון טרוויזו וכמובן צסק"א מוסקבה בקדנציה הראשונה.
לא רבים זוכרים, אבל גם התקופות בריאל מדריד ובצסק"א (בקדנציה השנייה), לפני שיצא לכמה שנים לצידו של גרג פופוביץ' (עוד אגדה מעבר לשיא?) בסן אנטוניו, לא היו מוצלחות בכלל. מהבלאנקוס הוא פוטר/התפטר לראשונה בקריירה, וגם השנתיים במוסקבה לא היו חגיגה. דווקא דימטריס איטודיס שהגיע אחריו החזיר את גביע היורוליג לארון הרוסי.
מ-2019 מסינה נמצא במילאנו והתוצאות שלו עלובות, בטח ביחס לתקציב העצום – העפלה אחת לפיינל פור, שתי אליפויות באיטליה ו-0 גביעים. כל מאמן אחר שלא נקרא אטורה מסינה כבר היה מפוטר מזמן. רק ההילה, ולפי הדיווחים באיטליה, גם הקשר החזק עם הבעלים ג'ורג'יו ארמאני, עוזרים לו להמשיך בתפקיד.
הכישלון מתחיל כבר בקיץ עם בניית קבוצות כבדות עם שחקנים עייפים ושבעים ללא רגליים בהגנה ובלי יכולת להתאים את עצמם לשינויים שעוברים על הכדורסל, ונמשך גם במהלך העונה עצמה.
אם היינו רגילים שהקבוצות של מסינה הולכות ומשתפרות ככל שמתקדמת העונה ומגיעות לשיא במאני טיים, המאמן האיטלקי לא מצליח להשפיע על הקבוצה, לא במהלך המשחקים (מילאנו מאבדת את הראש במשחקים צמודים) וגם לא תוך כדי העונה. בשנה שעברה הקבוצה האיטלקית אומנם הרימה את עצמה בחלק האחרון של העונה, אבל זה היה קצת מידי ומאוחר מדי.
קצת כואב להגיד, אבל נדמה שאנחנו נמצאים בסיומה של אחת הקריירות האימון המשובחות ביותר בתולדות הכדורסל האירופי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו