בסוף, אוהדי הפועל תל אביב צריכים לדעת מה המטרות בחיי האהדה שלהם. להיאבק בכל העולם כל הזמן כדרך חיים ולשיר שירים לרגב פנאן, או להחליט שהפוקוס הוא לנצח משחקים, לזכות בתארים ובעיקר להילחם בדיקטטורה של הענף, זאת שבצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר יכולים ללמוד מהעומדים בראש הענף כמה שיעורים.
אם הבחירה היא להמשיך ולהתענג על תפאורות יפות ואבוקות, אז המקום השני הנצחי מובטח והמקום הראשון בליגת האולטראס הדמיונית מובטח אף הוא. אם המטרה היא להיות מועדון ספורט ענק, אז כדאי לדעת כי מי שמסרב לעסקה עם עופר ינאי גוזר את דינו של המועדון: חוג על הפרקט לזרים חובבי אלכוהול ומשני תודעה, ישראלים שמסמנים פטיש ומגל עם הידיים אבל לא מסוגלים לקלוע, ושירה בציבור פעמיים בשבוע. בשביל זה אפשר ללכת ל׳גנקי׳ לא צריך ספורט שמשחקים אותו עם הידיים.
אי אפשר לתת לטראומת שאול אייזנברג להיות התזה השולטת. זה להתענג על הלוזריות, וזה לקבע את הנרטיב שגיא פניני מנצח וזוכה לטקסי פרישה מלוקקים בזמן שאוהדי הפועל הם תמיד הרעים בסיפור. לא מגיעים ככה לשום מקום. נשארים חוג.
המטרות של הפועל תל אביב היו תמיד ברורות: ניצחונות בדרבים ותארים. בשביל שזה יקרה צריך להתמקד במי שלא רוצה בהצלחת הקבוצה - מכבי תל אביב וכמובן ראש העיר שרואה לנגד עיניו איך ההיכל המצחיק שבנה בדרייב אין הולך ונעשה קטן על האדומים. 10,000 אדומים רוצים להגיע לכל משחק של הפועל ואין להם מקום. בקומה ה-12 בעירייה רועדים מפחד, וביד אליהו לא ישנים כבר שבועות מהמחשבה של מה שמתרחש בצד עם הקהל הבאמת טוב של העיר. עכשיו נשאלת השאלה מי יותר גדול ממי: האוהדים מהפועל או הפועל מהאוהדים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו