ההיסטוריה הקרובה של משחקי מכבי תל אביב בויטוריה שזורה בהפגנות פרו פלסטיניות שלעיתים כללו השלכת תרנגולות למגרש, בהרבה משחקי נפל והפסדים קשים, ולרוב גם בדמותו של דושקו איבאנוביץ' המאיים, שהיה דומה בתחילת דרכו לנשר גדול ומפחיד, והפך בהדרגה לעיט מקריח עם קוקו מקורזל, עד שנעלם לאחרונה בערבות חבל הבאסקים.
אבל באולם הזה היו גם שניים מהניצחונות הגדולים של מכבי לדורותיה: ב-2002 ניצחה מכבי 94:65 עם הדאנק המפורסם של חוסיין בשוק (הדאנק של תומפסון בסיום הזכיר לי אותו), וב-2011 קלע ג'רמי פארגו את הווינר שוט האולטימטיבי במשחק 2 בהצלבה, שאחריו חזרה מכבי לתל אביב לנצח את הסדרה, ונעצרה רק בגמר.
בשני המשחקים האלה אימן את מכבי מוטיבטור שחי על הקווים ומטריף את השחקנים. קוראים לו דיוויד בלאט, והוא היום היועץ המקצועי של המועדון. לצער כולנו הוא כבר לא יכול לרוץ על הקווים, אבל יש לו מה ללמד את עודד קטש על "איך להדליק קבוצה". נכון להיום, מכבי היא קבוצת בית טיפוסית, שתלויה לחלוטין בטירוף של הקהל שלה. בחוץ, זה סיפור שונה לגמרי, ממש הפוך, שנובע קודם כל מהאופי והאישיות של המאמן שלה.
עבודת המאמן בכדורסל היא מורכבת ורבת שכבות. היא בוודאי בנויה על ידע מקצועי, אבל חלק משמעותי בה היא ייצור מוטיבציה, דריכות ובהילות חיובית. במשחקי הבית של מכבי האדרנלין בא מהקהל שמרים את הקבוצה, והמאמן צריך לפעמים אפילו להנחית את השחקנים. אבל כשמגיעים לחור כמו בויטוריה בצפון ספרד, ואתה שם לבד עם השחקנים, צריך לדעת לייצר שם רגש ותחושת בהילות. וזה המקום העיקרי בו עודד קטש לא מצליח להתעלות, לפני כל עניין מקצועי. הפרדוקס הוא, שקטש הוא אדם עמוס ברגש, ויודע לייצר אותו עבור עצמו בכמויות אדירות. אבל הפאסון וקור הרוח שיש לו מול השחקנים, לפחות ממה שנחשף לנו כצופים, משמש במשחקי החוץ לא לעזר ורק כנגדו.
מכבי עולה לכל משחק, גם בבית, כשהיא שטוחה רגשית, נופלת באופן קבוע לפיגור די משמעותי, ואז או שמצליחה לחזור בזכות הטירוף של הקהל בהיכל שלה, או שניגפת ולא מהווה מתחרה אמיתית במשחקי החוץ, כפי שקרה אתמול וגם באיסטנבול מול פנר. וברגעים קשים של מומנטום שלילי, השחקנים פונים ומביטים אל המאמן שלהם, לא רק עבור פיתרון מקצועי להגנת השלשות, אלא יותר מהכל להזרקת ביטחון, מבט חזק בעיניים, משהו שידליק להם את המנוע הפנימי. אבל קטש עומד על הקו כמעט ללא הבעת פנים, לרוב עם ידיים משולבות על החזה, או על המותניים, ולמרות שבוודאי אינו אדיש למצב, זה מה שתנוחתו משדרת לשחקנים.
אחד הביטויים הבולטים לחוסר האנרגיה של מכבי היא ההליכה הדלילה לקו במחצית הראשונה. רק 2 זריקות עונשין במחצית, סימן קלאסי של חוסר אגרסיביות, שחוזר על עצמו כמעט בכל משחק. והגנה שחוטפת 25+ נקודות בכל רבע? זה לא הגיוני בכלל, ולא קשור רק להוראות מקצועיות. אמנם שני משחקי חוץ אינם מדגם מייצג, אבל הקווים המקבילים ברורים, אדומים וזוהרים.
הגיע הזמן לשנות את החמישייה
ואז יש גם את החלק המקצועי. במיוחד במשחק חוץ, חשוב למכבי לשחק את הכדורסל "שלה" מהפתיחה. והיא הצליחה לבנות מספר אלמנטים מוכחים בחמשת משחקיה הראשונים, אבל לוקח לה כרבע וחצי להגיע אליהם משום מה. אז דיברנו בשבוע שעבר על חשיבות היציבות בחמישיה, למרות שהיא נופלת לפיגור באופן קבוע. והפעם אפשר לומר שיתרון היציבות מפסיד בנוק-אאוט לבעיית הנפילה לפיגור מוקדם. הגיע הזמן לשינויים בחמישיה, והראשון הוא קולסון במקום הולינס. יש לי חיבה רבה להולינס, אבל תפקידו לא ברור, ואם הוא לא קלעי אבסולוטי, עדיף שלא ישחק, כי סטופר הגנתי הוא גם לא. במקומו עדיף שיעלה קולסון, שמכבי תמיד מנצחת בדקות שהוא על המגרש (מדד הפלוס מינוס השני באיכותו בכל היורוליג).
בנוסף, קונספט שני הפייק-גבוהים לא מצליח, וראוי להעלות את סורקין בחמישיה כדי שינוע בלי כדור וימשוך הגנה, לו רק כדי שברודווין יוכלו להמשיך להעיף כדורים לכיוון הכללי של ג'וש ניבו, שמוריד אותם לטבעת. החמישיה הנוכחית לא מצליחה לקחת ריבאונד הגנה (בסקוניה ניצחה 14:16 מתחת לסל של מכבי), לא מצליחה לרוץ, וכאמור לא מצדיקה את ההתעקשות עליה.
החרדה שלה הייתה כל כך גבוהה מהשלשות, שהיא קיבלה סלים קלים מתחת לסל (בסקוניה עם 78% לשתי נקודות), ואז נסוגה וגם חטפה 15 שלשות. מכבי ניצחה רק בקטגוריה של כמות הכדרורים. רכזי מכבי מכדררים עצמם לדעת עד לרמה של איזכור סקוטי ווילבקין, ואצל בסקוניה הכדור טס מיד ליד כמעט בלי לכדרר. לראיה, 30:16 באסיסטים לטובת הבאסקים. מש"ל. היו גם נקודות אור, כמו העובדה שמכבי קלעה 87 נקודות בחוץ והצליחה לרוץ לא מעט לקראת הסיום, וגם הדרך בה קטש הצליח להרים את בולדווין אחרי פתיחת משחק נוראית, נתן בו אמון ואיפשר לו להנהיג, מה שיחזיר דיבידנד במשחקים הבאים. אבל זה בטל בשישים מול בעיית הדורבנות.
אז נכון, עודד קטש לא יהפוך פתאום לאריה שואג כמו ז'ליקו אובראדוביץ' המטורף, גם לא לדושקו איבאנוביץ' המבעית, ואפילו לא לדיוויד בלאט בימיו הגדולים והתזזיתיים. אבל הוא חייב למצוא דרך לייצר אנרגיה לכיוון השחקנים שלו גם בלי להשתולל. זה יתחיל באימונים, אולי דרך תרגילים, אולי דרך לחץ בהגנה, ואולי דרך הרכבים לא שגרתיים.
וכן, גם להפשיל שרוולים, להוריד את הז'קט ולהזיע על הקו. קצת להזיז את הגבינה. ועכשיו יש למכבי ולקטש שבוע להתכונן למבחן אמיתי ראשון בבית, נגד מאמן שהוא אהוב בהיכל, תלמידו של השועל הסרבי, שאף עולה על רבו בהצגות ובאנרגיה שהוא מייצר על הקו. אז אצל שאראס זה מוגזם והרבה פעמים מיותר, אבל הוא האנטיתזה המוחלטת לקטש. והפעם הבית עלול לא להספיק. בסיום עודד אמר: "אנחנו צריך להיות רעים". אבל רק הוא גם צריך לענות על שאלת ה"איך"?
