האמת שזה קורה קצת מוקדם מדי, ובוודאי שצריך לתת לזה עוד זמן, ויש סיכוי טוב שנתבדה. אבל כבר אחרי המשחק השני מתגנבת לתודעה אותה ההכרה, שנהגה לרוב לנחות באיזור המחזור השישי/שביעי של היורוליג.
אותו חשש שבניית הקבוצה, למרות השמות הגדולים, לא היתה ממש מושכלת, וששוב נאספו (הרבה מדי) שמות גדולים, שמשחקים אכן בתפקיד שרשום להם בפרופיל, אבל בלי דיוק מחשבה על העמדות, ובלי תכנון ממשי לגבי התיאום בינהם. ואמנם בינתיים התוצאות סבירות ובהתאם לציפיות. ניצחון בית על קבוצה חלשה (גם אם דחוק ומזליקי). הפסד חוץ לקבוצה טובה (גם אם היא לא מאריות היורוליג, וגם אם המשחק הרגיש ברובו כמו תבוסה). ומאה ימי חסד בהחלט מגיעים לקבוצה חדשה ומאמן חדש. הבעיה היא שבינתיים לא נצפה שום דבר חדש שנבנה במכבי, מעבר לכישרון השחקנים. אין חיבורים, אין הכפלות, וכבר נדרש לאסוף שברים, ומהר.
לורנזו בראון הוא כרגע מכבי תל אביב, ובלעדיו היא הייתה במצב הרבה יותר גרוע. היא תלויה בו לא רק כדי לקלוע ולמסור, אלא גם כדי להיראות כמו קבוצת כדורסל משמעותית ותחרותית. כשהיה על הספסל, או כשהיריב מנע ממנו את הכדור השני בהתקפה, מכבי התברברה וכמעט לא הגיעה לזריקה פנויה. והרי גם פנר קבוצה חדשה, עם סגל חדש ומאמן חדש, ובכל זאת נראתה מחוברת הרבה יותר.
זה מתחיל בתיאום זוגות – ווילבקין וקאלת'ס הפעילו אחד את השני ותיקשרו בפה ובעיניים. לעומתם בראון ובולדווין לא משביחים בכלל האחד את השני. בולדווין למעשה הולך לאיבוד ליד בראון, ועשה את הנקודות שלו בחדירות ומשחק סולו, לרוב כשבראון על הספסל. הוא חייב את הכדור אצלו, ומול הקלאס של בראון הוא נצפה מתאמץ מדי, זועף וכועס על שופטים, ומייצר אווירה לא בריאה סביבו. הוא כבר בסיכון להפוך לקינג ווילבקין השני, שכשהיה הקלע המוביל מכבי הייתה לרוב מפסידה.
בראיונות שונים השבוע הסביר ווילבקין כמה סבל בעונה האחרונה, ובמשחק היה ברור למה הוא נהנה בטורקיה. תן לו רכז קאנון לידו כמו ניק קלאת'ס, אפשר לו לשחק פה ושם עם הכדור, שלח אותו להפגיז שלשות בלי לחץ (כולל תרגיל דרק שארפ עם הרגל קדימה שהסתיים לארבע נקודות). הוא אפילו שמר טוב את לורנזו בראון בחצי השני. יחד עם גודוריץ' הנפלא הם מייצרים שלשה מתואמת שמחליפה תפקידים, קולעת לסירוגין, ומפעילה את הקו הקדמי בצבע.
ובמכבי, כשאפילו הזוג הראשי שלה הוא פרד, עדיין מחפשים את האדם השלישי. זה יכול היה להיות בונזי קולסון, אבל הוא נעלם בין העמדות, תחת חוסר היכולת הקבוצתי לזהות נקודות כוח במשחק ההתקפה. מה שיש בינתיים זה פיק אנד רול של בראון, חדירות של בולדווין, ולהעיף אליי אופ לניבו (סטייל אלכס טיוס), מהלך חשוב שיש להשתמש בו יותר. וזוהי עבודת המאמן. לייצר חיבורים ולהבליט את נקודות החוזקה, כדי לארגן סדר עדיפויות התקפי. כרגע זה עוד לא קיים, והמשחק הוא אקראי והזדמנותי.
שטוחה רגשית
במקביל יש הרגשה שמכבי שטוחה רגשית והשחקנים עולים לא מתודלקים וחסרי תשוקה מספיקה, אולי כי לא בדיוק ברורות להם הציפיות. האמת שהמשחק היה אמור להיגמר כבר ברבע השני, אבל פנר נתנו יותר מדי כבוד להגנה של מכבי, עם אובר פאסינג שהביא לאיבודים והחטאות. גם החזרה של מכבי למשחק ברבע הרביעי היתה במשחק סוליסטי והזדמנויות במעבר, אפילו בלי לורנזו בראון, ובעיקר בגלל איטודיס שהוציא את קאלאת'ס. במצב של שבע הפרש חזר הרכז היווני, צלף שתי שלשות לא אופיניית, מסר שלושה אסיסטים לגודוריץ' שקלע עוד עשר רצופות, והבליט את הבעיה החמורה של מכבי בעמדה 3. גיים אובר.
אז הבעיות המקצועיות הן המסורתיות של מכבי: חוסר היכולת לעצור חדירות לצבע של הגארדים, שיחד עם רוטציה הגנתית לא מהירה סידרה לטורקים 12 שלשות ב- 41%. החולשה בריבאונד ההגנה – כל כדור שני מתחת לסל של מכבי היה טורקי, מה שמייצר עוד סלים קלים שמתסכלים ולא מאפשרים לסגור פערים. חוסר אגרסיביות התקפית שמתבטא ב- 11 זריקות עונשין בלבד (מול 29 של פנר), מתוכם מכבי קלעה רק 5. לפעמים זה מרגיש שלא משנה מי השחקנים, כל שנה יש למכבי את אותן הבעיות.
ואם ניבו לפחות תורם בהתקפה, הבור שמייצרים פוית'רס, קולסון ומרטין בעמדות 3-4 עמוק ומסובך. פוית'רס לפחות פעיל ויוזם, למרות שמצא את עצמו רחוק מהסל ונאלץ לזרוק שלשות שהוא לא מורגל אליהן. קולסון קלע 2 מ- 9, ורוב הזריקות שלו לא היו מוכרות לו. מרטין הצליח להרים רק שתי זריקות ב- 22 דקות. ואלה הבעיות ההתקפיות, בלי לדבר על הגנה בכלל. במקום השלושה האלה, זהר רומן סורקין והעמיד אלטרנטיבה ברורה לעיני עודד קטש.
אם סורקין לא משחק, אתם לא תל אביב
סורקין חייב לשחק יותר, אחרת באמת אין הצדקה לשם תל אביב על החולצה. אחרי דאנק מהדהד ממש עם הכניסה למשחק, הוא סיים 14 דקות עם 8 נקודות ו-7 ריבאונדים, ובעיקר עם עשר זריקות לסל. הוא נע מצוין בלי כדור ופותח הזדמנויות מסירה לגארדים. יש לו בעיות הגנתיות כמו לכולם, אבל כשמכבי קולעת 71 היא צריכה לשפר את ההתקפה.
לגבי שאר הישראלים, הכנסת יפתח זיו בסוף יותר עצובה ממנחמת. וראוי יהיה לפצות את ג'ייק כהן הנאמן ולאפשר לו לעבור קבוצה. רפי מנקו יכול לפתור את הבעיה בעמדה שלוש אם רק יקבל דקות. והישראלי הטוב ביותר שיחק בכלל במילאנו. תמיר בלאט, יקירו של קטש, נתן הצגה והוביל את אלבה ברלין לנצחון חוץ על הקבוצה של מסינה. בעולם שפוי נטול חוקי זרים והקלות מס, הוא היה לפחות הרכז השני של קטש במכבי. אבל זה כבר מסיפור אחר.
אז החשש המוזכר בפתיחה אכן מקנן כבר, ומכבי מגיבה מהר ובהחלטיות. אולי אם אוסטין הולינס היה ברמת אביו (ליונל הולינס היה רכז מוכשר שזכה באליפות הנבא עם פורטלנד ב- 1977 יחד עם ביל וולטון ומוריס לוקאס, ואחר כך שיחק עם דוקטור ג'יי בפילדלפיה), ולו היליארד לא היה נפצע, ייתכן שמכבי היתה ממתינה קצת. אבל שילוב הפציעות והתצוגה החלשה שלחה את מכבי לחפש עוד שחקן, וכנראה להנחית את ג'יילן אדאמס. והוא מתאים לא רק כי הוא קשוח ורע חיובי, אלא כי אולי יצליח לשנות את התצורה של מכבי, יאפשר לה לשחק עם שלושה גארדים יחד, ויכניס בה חיבורים והכפלות, משחק ריצה ושלשות, ואפילו הגנת לחץ. כי זה מה שיכול לפתור את בעיית הפורוורדים הנוכחית.
השבוע הצרפתי כבר בפתח, ואיתו יגיע סיר הלחץ האמיתי הראשון העונה. מונאקו היא אחת הקבוצות החזקות במפעל, שתלחץ את מכבי בדיוק התורפה שלה - מניעת החדירות לצבע וריבאונד ההגנה. ואם מכבי לא רוצה לאכול צפרדעים כבר עכשיו, היא צריכה לתת הצגה ולנצח את שני המשחקים האלה. והעיקר לחבר, להכפיל, ולשבור את התקרה הנמוכה העכשווית שלה.
